נותנת את הלב

הסרט “הנותנת” הוא יצירת ביכורים מורכבת בה הגברים במושב הם לא יותר מאובייקט מיני וגיבורתהנותנת הסרט משתמשת בהם למטרותיה. ניתוח מעמיק של היצירה מנסה לחשוף את העלילה שמעבר למין ולשתיקות הממושכות.

“ומי שאוהב, בל יעלה אל העיר” (דוד אבידן)

שדה פתוח, סוס שחום ויפהפה עומד. תוך מספר רגעים הוא מתחיל בדהירה מהירה, בחופשיות בה רק סוס יכול לדהור. בחצותו את הכביש הצר, מכונית המגיעה מהעיקול פוגעת בו. מסך שחור.
כך נפתח “הנותנת”, סרטה הראשון של הגר בן אשר. בתחילה חשבתי שהסצנה הזאת נועדה להיות אקספוזיציה שנועדה להכניס את הצופים אל הלך הרוח של מושב, בו מתערבבים הקידמה עם הטבע, החיות עם האדם, אך ככל שהסרט התקדם התבהר לי שסצנת הפתיחה היא תקציר הסרט.

תמר (הגר בן אשר) היא אם לשתי בנות, והן מתגוררות יחד במושב. בחייה קיימים גם שלושה מחברי המושב (יואב לוי, צחי חנן ואיצ’ו אביטל) אותם היא מספקת מינית ולהיפך, במעין שגרה טבעית ומרגיעה. הרכב שמגיע מן העיקול מייצג את שי (ישי גולן), שפוגע אנושות בחופש שלה מעצם כניסתו לעולמה. מלבד המשחק המשכנע והריאליסטי של תמר והגברים המקיפים אותה, בן אשר מציגה בימוי מחושב ומסוגנן. עמית יסעור מצלם בדיוק רב פריימים בהם הקומפוזיציה תומכת במתרחש, בהם שוט של בית דרך סורגי המרפסת, של צינור השקיה וביצה נשברת מעניקים רובד נוסף ועומק. החיבור לטקסט המועט שנאמר בסרט מבליט לצופה את המשמעות האמיתית. תמר מתפרנסת ממכירה של ביצים (לא נראה שיש צורך להסביר את הרובד הנוסף) ודואגת לשבור תבנית כדי לצאת מהתסבוכת שנוצרה. שי הוא וטרינר, המעניק לחיות הפצועות טיפול רגיש ואוהב ובהמשך מטפל גם בבנותיה של תמר. הבחירה במושב כמקום ההתרחשות אינה מקרית. תמר לא יכולה הייתה ליהנות מאותו החופש, המיני והמגדרי, בקיבוץ בו כולם שותפים לכל עניין או בעיר בה אדם אינו מכיר את שכנו. המושב הוא דרך הביניים המאפשרת סקס של ניכור עם חמלה, אירוטיקה מעורבבת ברגש, אהבה נטולת היקשרות.

בבסיסו, הסרט מציג עולם הפוך מגדרית, עולם בו תמר היא הגבר. היא מנותקת מהתפקיד האימהי שנגזר עליה ומספקת את צרכיה דרך מספר גברים במקביל, איתם היא מבצעת סחר חליפין של מין בתמורה לטיפול בבעיותיה. עסקה ממנה שני הצדדים נהנים במידה שווה פחות או יותר. כששי החומל נכנס לתמונה, הוא מנסה לפרוק מעליה את גבריותה ובקיומו דורש ממנה להיות האישה שהיא לא ובמקום זאת הופך בעצמו לאישה. היא נשארת עד מאוחר בעבודה, ובנותיה יודעות שאין להפריע לה באמצע העבודה. הוא זה שיוצא מוקדם לאסוף אותן מבית הספר ונכנע לבקשותיהן. לאורך כל הסרט מתרחש ביניהם המאבק בו כל אחד מושך לכיוונו דרך סצנות הפוכות של סקס, טיפול בילדות ותיקון כלי הרכב שלהם – היא על אופניים ישנים המספקים לה צורך בטיפולים תכופים והוא בטנדר עם תא מטען פתוח הדורש ממנו לעצור ולהרים, לכסות ולחזק. בכל פעם אחד מהם מתגבר וכובש את מקומו כגבר ומיד אחר כך נופל תחת כוחו של השני. מאבק בו כולם מפסידים, אך בעיקר בנותיה של תמר. סצנת הסיום מבהירה מי המנצח.

החוליה החלשה בסרט היא הדיאלוגים. רוב הזמן הדמויות לא מדברות, לא בחיי היומיום, לא תוך כדי הסקס ולא על קשיי הזוגיות. במעט שנאמר, הכל בסדר. על אף שזה כנראה נכון,( מכיוון שבאמת היה לתמר בסדר עד לכניסתו של שי אל חייה), לצפות בסרט שלם בו הכל נאמר בפשטות ובמונוטוניות שאינה תומכת בתפניות העלילה, מרגיש כחוסר ביצירה קולנועית מבוימת היטב.
במהלך הצפייה נזכרתי בסרט הצרפתי “יחסים פורנוגרפיים”, בו העלילה אורבנית במהותה – מפגשים בבתי קפה, זיונים בבית מלון, ראיונות במשרד או בית מטופח. הסרט מועבר דרך הדיבורים על מה שהיה בין בני הזוג והחוסר המורגש הוא של הזיונים עצמם (ברגעים האלו הצופים נשארים מחוץ לדלת החדר, מלבד פעם אחת). ואילו ב”נותנת” בדיוק ההיפך: סצנות הסקס מובאות כמו שהן בחיים הרבה פעמים, לא נוחות, לא מתואמות, והן נפרשות לעיני הצופה. הדיבורים, כאמור, כמעט לא קיימים. החוסר במילים וחוסר הנוחות בסקס הן עיקר הסיבות בגללן אני חושבת שרבים מן הצופים, בוודאי אלו המורגלים באסקפיזם, לא יצליחו ליהנות מהסרט. נוסף לזאת, הסרט אינו מאפשר רגע מנוחה. על אף שהוא מציג עלילה פשוטה לכאורה הוא דורש מהצופה לחפור בין הפריימים, לחבר בין הרמיזות המפוזרות לכל אורך הדרך ולדלות את הרעיון המרכזי ואת המהלך העלילתי שמעבר. בן אשר יוצרת סרט המצריך מן הצופים לעשות מאמץ ולצאת מהקופסה בה הם התרגלו לראות סרטים, להגיע אל השורה התחתונה דרך ניכור מהדמויות ולא היצמדות אליהן. לא פשוט, אבל מעניין.

אור בבירה: פסטיבל האור הבינלאומי בעיר העתיקה בירושלים, יוני 2012

אור1פסטיבל האור בירושלים מנצל את תנאיה הטבעיים של העיר העתיקה כדי להביא חגיגה אומנותית של אור וצבע. זהו האירוע הראשון והגדול מסוגו בישראל והוא מצטרף לרשימה יוקרתית של פסטיבלי אור ברחבי העולם. בפסטיבל הוצגו מגוון גדול של מיצגים, אשר בין המרשימים בינהם ניתן למנות את הפנים של ירושלים ואת מיצג תמונות מפתח.

הפנים של ירושלים – הקרנה של תמונות פנים על משטח הקרנה גדול במבנה של פנים “אוניברסליות” מהווה את הבסיס למצגת מרתקת ומפתיעה אשר מציגה את פניה הרבות של ירושלים.

מיצג “תמונות מפתח” עושה שימוש בצינורות תאורת LED ליצירת מיצג של מספר רב של דמויות סטטיות בתנוחות שונות. ביחד עם פס קול והחלפת הדמויות שדולקות בכל רגע, נוצרת תנועה שנעה בין מרדף להבקעת גול.

פסטיבל האור בירושלים מנצל את תנאיה הטבעיים של העיר העתיקה כדי להביא חגיגה אומנותית של אור וצבע. זהו האירוע הראשון והגדול מסוגו בישראל והוא מצטרף לרשימה יוקרתית של פסטיבלי אור ברחבי העולם. בפסטיבל הוצגו מגוון גדול של מיצגים, אשר בין המרשימים בינהם ניתן למנות את הפנים של ירושלים ואת מיצג תמונות מפתח.
הפנים של ירושלים – הקרנה של תמונות פנים על משטח הקרנה גדול במבנה של פנים “אוניברסליות” מהווה את הבסיס למצגת מרתקת ומפתיעה אשר מציגה את פניה הרבות של ירושלים.
מיצג “תמונות מפתח” עושה שימוש בצינורות תאורת LED ליצירת מיצג של מספר רב של דמויות סטטיות בתנוחות שונות. ביחד עם פס קול והחלפת הדמויות שדולקות בכל רגע, נוצרת תנועה שנעה בין מרדף להבקעת גול.

החזיונות הבלתי פוסקים של דוקי דרור

הבמאי הדוקומנטרי דוקי דרור בילה שבע שנים בחייו ביצירת סרט היסטורי ניסיוני שצולם בגרמניה, עדינה2פולין, ישראל, ארה”ב ובריטניה. בעבודתו בחן את חייו ומעשה ידיו של אריך מנדלסון כדרך להבין את עצמו.

אם יגידו לכם שיש סרט על איזשהו אדריכל שתכנן כמה בנינים, זה כנראה לא יעניין את רובכם. אם גם יגידו לכם שקוראים לו מנדלסון, אולי יהיו כאלה ששמעו פעם את השם. לעומת זאת, עיני האדריכלים וחובבי האדריכלות ינצנצו באהבה ובהערצה. דוקי דרור לוקח אותנו לחוויה שבסופה עיני כולנו נוצצות. את הסרט הכרתי כסטודנטית לקולנוע בשנתי הראשונה. רציתי לראות איך עושים סרטים ודוקי הציע לי להצטרף ליום צילום. כעוזרת הפקה הבטתי מהצד על המתרחש והאמת? היה קצת משעמם. לא הבנתי מה מושך את דוקי לרדוף אחרי בניינים, מכתבים ואנשים שאותו בן אדם השאיר אחריו. אחרי 7 שנים של עבודה, שבמהלכן דוקי ביים סרט נוסף, הסרט יצא לאור. מאז, לאט ובסבלנות, הוא מושך אליו ומאגד סביבו קבוצות אנשים.

הסרט “חזיונות בלתי פוסקים” עוקב אחר סיפור חייו של אריך מנדלסון, ארכיטקט יהודי גרמני שהיה חלק מתנועה מודרנית, אקספרסיוניסטית. מנדלסון ראה את הבניינים בהקשר הסביבתי שלהם ומיאן ללכת בקו ישר עם שאר האדריכלים, דבר שגרם לו הרבה קשיים. את הסקיצות הראשונות שלו הוא החל ליצור במלחמת העולם הראשונה. הן היו קטנות מאוד ,חלקן בגודל של בול כדי שיוכלו להישלח לאהובתו לואיז, אחריה חיזר עוד כשהייתה בת 16. ציוריו ודמיונו העשיר שבו את ליבה ולואיז הייתה יד ימינו, תמכה בעבודתו בכל עת ובעצם ויתרה על קריירה כנגנית צ’לו. הסרט בנוי סביב סיפור אהבתם שידע תמורות רבות.
מנדלסון בנה 97 בתים ביניהם: מגדל איינשטיין בפוטסדאם, כולבו שוקן, בית ויצמן, בי”ח רמב”ם ועוד רבים נוספים.

הסרט מתחיל בקולות הבמאי והצלם כשהם משוחחים ומחפשים את הבניינים של מנדלסון. תהיתי רבות מדוע בחר הבמאי להתחיל כך את סרטו, זו אינה טעות עריכה אלא בחירה מודעת. בהמשך הסרט רואים הצופים את הצוות עובר במקומות נוספים לצורך הצילומים. אחת הסצנות מתחילה כשפיליפ הצלם מנקה את העדשה בעוד הבמאי מנסה לשכנע שומר שיכניס אותם לביתו של מנדלסון ,אך ללא הועיל. הם נפנים משם, ובדרכם החוצה שאנחנו רואים את החצובה ואת הצוות. האם זהו עולמו של מנדלסון או עולמו של הבמאי, דוקי? האם “החזיונות הבלתי פוסקים” עליהם מדבר מנדלסון שייכים רק לו או שמא דוקי אומר לנו כי חזיונותיו שלו עצמו אינם פוסקים? שניהם מנסים לתפוס את המרחב דרך המצלמה, בתום כל בניית בניין או מגדל, מנדלסון צילם את עבודותיו.

רבים מסרטי התעודה מביאים קריינים המדברים בגוף שלישי, מעין מספר כל יודע , המוביל את מהלך הסרט. כאן הבמאי עשה צעד יחסית חדשני כאשר ניהל שיחות, מעין ראיון, עם הדמות לואיז. הקריינות היא בגוף ראשון, הן של לואיז והן של מנדלסון. בהאזנה ראשונית אנחנו מופתעים לשמע קולה של לואיז, הכיצד זה קורה שהיא משתתפת באופן פעיל בסרט? מי הרשה לבמאי לעבור על חוקי הכרונולוגיה ולדמות לנו ראיון אמיתי עם דמות שנפטרה לפני שנים? כעבור דקה או שתיים כל זאת נשכח מאיתנו מכיוון שלואיז נשמעת אמינה ומשכנעת. היא מושכת אותנו אל סיפורה ודרכה אנחנו מכירים את מנדלסון. הבמאי נזהר ביצירת ה”ראיון” עם לואיז ובונה לנו סיפור מסגרת של שני יוצרים המשוחחים יחדיו על יוצר אחר, מנדלסון.
הבמאי ניסה ל”החיות” את הבניינים והסקיצות דרך שיחזור הציורים על ידי האדריכל ירמי הופמן. וצילום הבניינים מאותה זווית שבעבר צולמו בתמונות סטילס, כדי לראות מה נשאר מהם היום. התוצאה היא דילוגים בין ההווה לעבר ורצון לטשטש ביניהם כדי להוכיח את המסקנה שהעבר וההווה חד הם.

במאים רבים בוחרים לעבוד עם עורך שלא לקח חלק בתהליך היצירה לפני כן מהפחד שיתאהב בחומרים שלהם. זאת בעיקר בשל חומרי צילום שלקח זמן רב להשיגם, בין אם בגלל מרואיין לא קל ובין אם לוקיישן בעייתי. כאן הבמאי בחר לערוך את סרטו בעזרתה של דיתה גרי, יועצת התסריט, ועינה החדה של גליה אנגל מאיר דרור (תסריט ותחקיר). הבמאי חתך בזמן כל סצנה רגע לפני המיצוי שלה. אפילו כשסטה מעט מסיפורו של מנדלסון, כדי לספר על הרומן של לואיז, הוא לא נשאב לשם. הוא מחזיר אותנו לאופן בו מערכת היחסים שלהם השפיעה על עבודתו. בזכות הרומן עם לואיז, מנדלסון בונה עבורה את “כלוב הזהב”. בית מרשים ביופיו שבו בכל פרט הוא מבקש ממנה “הישארי עמי” ומצד שני, שולח מסר ברור שהוא השולט. הכל תוכנן במיוחד לפי בקשתו, החל מהריהוט וכלה בשמלות הערב והתכשיטים שלואיז ענדה. זו דוגמא לטוטאליות של מנדלסון.

הבמאי בוחר לחשוף בפנינו את גאונותו של מנדלסון בצורה איטית ולא בבת אחת. הבית הראשון בו דן הסרט הוא בית הטהרה שמנדלסון תכנן בפולין. לרוב הדעות, הוא לא נראה מיוחד מבחוץ אך כשמביטים פנימה מבחינים את הדיוק בפרטים הקטנים שהיו חשובים מאוד למנדלסון. הבמאי פורש בפנינו בתים נוספים ואט אט אנחנו למדים להבין מה אחרים רואים במנדלסון שלפני כן אנחנו לא ראינו. לדוגמה: מגדל איינשטיין בפוסטדאם, שתוכנן עבור האסטרונום ארווין פינליפרוינדליך כדי לספק תצפיות תומכות שיוכיחו את תורת היחסות. המגדל בנוי בצורה אליפטית הפונה מעלה, כאשר החלונות מעוגלים והמדרגות בצורת משולשים. עד היום הוא אתר עליה לרגל של סטודנטים לאדריכלות המגיעים כדי ללמוד ממנו.

אריך מנדלסון מראה לנו מה קורה בנוף שלנו בעקבות השנים והמלחמות. נוף שאנחנו מביטים בו יום יום, עלול להיעלם על ידי פצצה אחת בשבריר של זמן. עבודתו מוכיחה לנו כמה אנחנו מושפעים מההיסטוריה והפוליטיקה. מנדלסון הוא דוגמה קלאסית ליהודי הנודד המחפש אישור וגושפנקה בכל מוסד ותוך כך הוא הצליח לשנות את פני האדריכלות המוכרת.
בסרט יש התכתבות לא סמויה של הבמאי עם מנדלסון. שניהם יוצרים המנסים לחדש בכל דרך אפשרית, לעניין את הצופה ולהרחיב את דמיונו. האם הם הצליחו? את זה אתם תשפטו.

הסרט “חזיונות בלתי פוסקים” זכה במקום הראשון בפסטיבלDocumentary Edge בניו זילנד,
וממשיך להקרין בסינמטק תל אביב ובפסטיבלים בחו”ל.

שישי בתחנה

SHAI_2סמוך לים, לצידה של שכונת נווה צדק היפיפייה ובמרחק הליכה מיפו ממוקם מתחם בילוי חדש וקסום – “מתחם התחנה” . פיסת היסטוריה שראשיתה אי שם בשנת 1892 בחניכת קו הרכבת מיפו לירושלים. בשנת 2005 החלו בעבודות שימור ופיתוח תחנת הרכבת ההיסטורית ובשנת 2010 נפתח המתחם לציבור. בכל ימות השבוע ניתן ליהנות מבתי הקפה וחנויות המעצבים במתחם אולם ביום שישי בבוקר הביקור צבעוני ואפוף ריחות ערמונים ופרחים.

משנת 1892 ועד 1948 פעלה תחנת הרכבת בקו יפו ירושלים. הקו נחנך ביום שני, ה’ בתשרי תרנ”ג בטקס מכובד בתחנת הרכבת בירושלים. הרכבת הייתה אמצעי התחבורה הראשון להעברת משאות כבדים למרחקים אחרי הגמל. בראשיתה, זמן הנסיעה מיפו לירושלים היה כארבע שעות.

בשנותיה האחרונות הרכבת שימשה בעיקר את הצבא הבריטי. בשלהי ימי המנדט תנועת הרכבת הופסקה בעקבות חבלה של ארגוני המחתרת. השטח עבר לשימוש צה”ל עד אשר בשנת 2000 העביר מנהל מקרקעי ישראל את הבעלות לעיריית תל אביב ובשנת 2005 החלו עבודות שימור ופיתוח בכדי להכשיר את השטח כמתחם ציבורי לתרבות ופנאי.

SHAI_4כיום, נמצאים במתחם 22 מבנים מתקופות שונות ששוחזרו בקפידה, וביניהם מבני תחנת הרכבת, מבנים מהתקופה הטמפלרית ומבנים ערבים טיפוסיים שככל הנראה נמצאו בקרבת התחנה בשכונת מנשייה.
המתחם יפיפה, נקי ומתוחזק מאד. בכל ימות השבוע ישנן אפשרויות בילוי רבות ממכולת ועד חנויות עיצוב ואופנה, גלידה, בתי קפה, בר בירות וטאפסים, מסעדות, גלריות וחנויות קונספט. בתי העסק השונים שוכנים בתוך המבנים העתיקים מה שמעניק להם אופי ייחודי.

ביום שישי בבוקר, כשלא יורד גשם, הביקור במתחם הוא אפילו יותר חוויתי. ליד פסי הרכבת בסמוך לכניסה מתקיים הORBANIC – השוק אורגני אורבאני הראשון בישראלי. השוק האורגני מלא בכל טוב: ירקות, פירות, חומוס, מאפים, תבלינים, מוצרי חלב, שמן זית ועוד. ברקע מושמעת מוסיקת עולם נעימה ובאוויר ניחוח ערמונים מהבילים. אני ממליצה להצטייד בשקיות בד או תיקים גדולים כי בשוק אין שקיות ניילון! המלצה נוספת היא לנסות דברים חדשים מהמכולת הפרושה על דוכני השוק, אני טעמתי קרטיב מפירות אורגניים בטעם בננה תמר שהיה ניסיון מוצלח ביותר וחטיף אנרגיה אורגני באפייה ביתית שהיה גם הוא מאד טעים (אני חייבת לציין עבור חובבי מתוקים מושבעים כי הקרטיב והחטיף הם ללא תוספת סוכר).

בפעם הבאה שאתם מחפשים מה לעשות ביום שישי חמים ושמשי, אני מציעה לשקול ביקור במתחם התחנה. בילוי שמשלב היסטוריה, אומנות, אוכל ובריאות!

רומן בחצר האחורית

יותר איטי מלב“יותר אטי מלב” הוא סרט חדש שמתאר את הצד האפל של העיר והאהבה. יוני זיכהולץ (שביים יחד עם ינאי גוז) מדבר על קיצוניות , שיתוף פעולה ובחירת שחקנים .

יותר איטי מלב. צילום: ינאי גוז

יוני זיכהולץ הנו אמן רב פעלים: שחקן, במאי, תסריטאי, מחזאי, משורר, כותב פזמונים ומורה למשחק. דמותו רב גונית: הוא ישיר, מוכשר, אנרגטי, מהיר מחשבה, כריזמתי ויוצר ללא הפסקה.
בבחירת מרואיין ושרטוט דמות, אני בוחרת באנשים שמסקרנים אותי, בדרך כלל הם דמויות שאני מכירה, מעריכה ומכבדת. לכן לבי ופי אחד הם. את יוני אני מכירה כמורה, כידיד אמת, כאדם בעל נשמה ענקית ולב רחב. אנו חולקים יחד את אותו בית קפה שכונתי ולשם שינוי נפגשנו בו הפעם לשם חשיפה.

סרטו השני של יוני, בן 35, בשיתוף פעולה נוסף עם הקולנוען ינאי גוז, מספר את סיפורה של לילי, סופרת בת 30 המחפשת רעיון לספר השני שלה. לפני שהיא שוקעת בתרדמת אמנותית היא פוגשת בנינו, אמן רחוב ביום ומציצן בלילה. הם נפגשים בבר “המתנ”ס” בתל אביב שאליו מגיעים טיפוסים חד פעמיים, קיצוניים ואפלים. היא מחליטה, ללא ידיעתו, להפכו לדמות הראשית בספר שלה. היא נכנסת לחייו, “גונבת” אותם לתוך סיפרה החדש וגורמת לנינו להתאהב בה. אבל לילי לא יודעת שגם נינו מציץ לתוך חייה שלה. העניינים מסתבכים כשהיא מתחילה להתאהב בו באמת.

יוני זיכהולץ

בדומה לגיבורת הסרט,זהו גם הסרט השני שלך. שניכם בשנות השלושים וחיים את האמנות בנשימה אחת עם החיים. אילו קווים נוספים משיקים בינך לבין לילי?
“תמיד חיפשתי לכתוב על הפייט הזה בין אהבה ואמנות. בימי הרווקות שלי, כשהתעסקתי בתיאטרון ובקולנוע, לא מעט פעמים מצאתי שהחיים האמיתיים מתנגשים עם היצירה שלי. לא תמיד ידעתי באיזו דרך לבחור. אתה שוקע פנימה וזה מאפיל על העולם שלך. כמו לילי, לקחתי לא פעם החלטות בחיים רבע שעה מאוחר מדי. כשלילי בוחרת באהבה היא בוחרת בה רבע שעה מאוחר מדי.”

באילו נושאים החלטותיך היו מאוחרות מדי ב’רבע שעה’?
“רבע השעה שלי מתייחסת בעיקר לנושא האהבה. בחלק גדול מהמקרים החלטתי באיחור, בחרתי לא נכון ואז חשתי געגועים והתחרטתי. במרבית המקרים קשה להחזיר את הגלגל אחורה. היום כשאני חי באהבה נכונה לי, אני מרגיש שבחרתי בזמן.”

כשאתה מדבר על פייט בין אהבה ואמנות אתה מדבר על מאבק הקשור בחלוקת זמן?
“זה פחות קשור בויתור על הזמן ויותר עוסק בצבעים הברורים בחיים. כאן הקושי. במקצוע שלנו אתה אף פעם לא יודע היכן נגמרת העבודה ומתחילים החיים. אני לא עוסק בנדל”ן ולא בתחום ההייטק אבל עם השנים לומדים למצוא גבולות ולעבוד בתוכם.”

האם יש משהו בנגיעה בקיצוניות בסרט שמזכיר אותך ואת חייך?
“קיצוניות מאד מסקרנת אותי. חיפשתי בסרט את הרעיון של גניבת זהות. למעשה,מגיל שמונה עשרה כשעברתי לתל אביב, לא מעט פעמים ניסיתי לשנות דמות ופרצוף. אם זה בעבודות שבחרתי או בדרך חיי האישיים רציתי לחפש מי אני באמת. זה קורה מיצירה ליצירה, אופייני ליוצרים. אתה צובר ניסיון עם הזמן שנותן לך את הגיבוש למי שאתה.”

ומי אתה יוני?
“אני עדין חוקר את זה. אני מרגיש שבתקופה האחרונה אני מתקרב ל”סנטר” שלי.”

לילי ונינו תופסים את המסך כמעט לכל אורך הסרט. מה גורם לנו להיות צמודים אליהם בלי לאבד עניין?
“תמיד מרתק להציץ במה שקורה בין גבר לאישה מהרגע הראשון להיכרותם ועד שקורה משהו טראגי. ההתפתחות מרתקת. כשלילי מתחילה להתאהב בנינו, הכל מתערפל וזה השלב שבו חשתי שהסרט מתחיל להיות הזוי. קיימת מתיחות מרגע שסיפור האהבה מתממש כי נינו מנסה לדעת כל הזמן על מה לילי כותבת והצופה כל הזמן חושש שהוא יחשוף את האמת. הקונפליקט קיים בעיקר בדמותה של לילי, בסוד שהיא מסתירה. אנו כצופים מודעים לו. הרצון שלנו לשמור על נינו שיהיה לו טוב, שומר על המתח הזה שהופך למסוכן.”

כיצד משתלב חרדי שלובש בגדי נשים בתוך הפסיפס האנושי שבסרט?
“שילוב בין חרדים לחילונים אינו משהו דמיוני. אני גר בלב תל אביב, ברחוב שבו חיים בשלום חרדים וחילוניים. אני חושב שרק בתל אביב זה בא לידי ביטוי באופן מוצלח כזה. פרדי, שמגלם אותו פיני טבגר, הוא חרדי ואיש משפחה ביום ובלילה מתחבר לאני האמיתי שלו: הוא נקרע מבגדי החרדי והופך לאישה שבו. הוא בורח בערבים לבר הזה ומשתלב בו כמרבית האנשים החד פעמיים הללו שמגיעים לשם ויחדיו יוצרים פסיפס אנושי מרתק.”

מהי משמעות שם הסרט, “יותר איטי מלב”?
“יותר איטי מלב, כלומר, ללב אין פעימה קבועה. הוא מנתב את עצמו לסיטואציות ובגלל זה הוא בלתי צפוי. אי אפשר להתייחס אליו כדבר קבוע.”

מה היה הסרט הראשון שלך?
“הסרט הראשון “אלנבי רומאנס” דיבר על בדידות תל אביבית. הייתי בן 28 כשביימתי אותו יחד עם ינאי גוז. בניגוד ל”יותר איטי מלב” הוא מציג עולם אורבני בהיר יותר, מוכר ושמח. הצילומים נעשו בשדרות רוטשילד, בביאליק, באיזור כלבו שלום. הפתרון לבדידות הזאת דווקא מרומם. תמיד אפשר למצוא פרטנר בתל אביב, לאו דווקא מיני.”

הסרטים מאד תל אביבים, וזה מתבקש מאמן שחי את עירו. אתה במקור מחיפה, סרט כזה היה יכול להיווצר שם?
“מאז שהגעתי לתל אביב לא עזבתי אותה. יש משהו בעוצמה של העיר הזאת שמחזיק אותי באוויר מעל 17 שנה. אני מקדיש לה את יצירותיי ושר לה שירת הלל בכל דבר שאני עושה.
אני מנסה להראות את המגוון העשיר שלה בדברים שאני מצלם. מאחר שאני מתאר בסרט הזה דמויות מהחצר האחורית של תל אביב, הצילומים נעשו במקומות אפלים וחשוכים כמו באזורי מוסכים, מקומות שמאפיינים עיר גדולה ואורבניות. גם המוסיקה בהתאם מעט קודרת. חשוב לי לציין שהדמויות בסרטים שלי קיימות במציאות. אמנם מוקצנות בקולנוע, אך דמויות כמו ניקו ונטע מ”אלנבי רומאנס” וכמו נינו ולילי מ”יותר איטי מלב” קיימות וחיות בעיר הזאת.”

מה גרם לך לעבור בגיל 18 לעיר הגדולה?
“רעב למימוש עצמי שזיהיתי בגיל צעיר מאד. אני מגיע מתחום המוסיקה. הייתי סולן בלהקת הרוק “לבן חודר” ויחד עברנו לתל אביב. עבורנו שמות כמו “רוקסאן”, “אלנבי 58 “וה”פינגווין”, היו בגדר פנטזיות, ופנטזיות צריך לממש!”

האם יש סיכוי לאמנים שאינם גרים בתל אביב להצליח?
“היום כן! ארצנו קטנה והרכבת מביאה אותך בזמן קצר יחסית לכל מקום. מבחינת מקורות ההשראה, “דינם” של יוצרים צעירים בסוף להגיע לתל אביב. לא כי יותר כיף לחיות כאן אלא יש משהו פה שגורם לחושים שלך כאמן להיות פעילים יותר.”

שיריה של שרה סיני מככבים לאורך כל הסרט.
“שרה סיני היא המוסיקאית הנפלאה בסרט. היא בדרך לקראת הוצאת אלבום שני שפיטר רוט מפיק לה. אני מכנה אותה:זמרת הפולק הכי טובה בארץ. הכרתי אותה דרך הילי ילון, כוכבת סרטי הראשון. כששמעתי אותה, ידעתי שאיתה אעבוד בעתיד.”

מאות תלמידים למשחק מסיימים מידי שנה בתי ספר למשחק. רק מעטים מהם עובדים, אם בכלל. אילו תכונות נדרשות להצליח בתחום?
“בעיני יש יותר מדי בתי ספר ויותר מדי אנשים שרוצים להיות שחקנים. אנשים צריכים לשמוע את האמת על עצמם בגיל צעיר ולדעת אם הם מספיק מוכשרים להיות בתחום הזה כי הוא תחום מתיש שנקודות האושר בו מועטות. אך עדיין לא נתקלתי בשחקן מוכשר, שבאמת רוצה לעבוד ולא מוצא עבודה.”

גם בקולנוע וגם בתיאטרון אתה נוהג לעבוד בשיתוף פעולה. יש חלוקת עבודה ברורה במקרה כזה?
“בתיאטרון הרפרטוארי אני עובד יחד עם העיתונאי שי להב. בקולנוע אני משתף פעולה עם הקולנוען ינאי גוז. אין חלוקה ברורה אלא צריכים להיות טיפוסים שונים כדי להשלים זה את זה. בשי וינאי יש משהו שמאזן אותי וגורם לי להרגיש בבית. אני האש והם המים. בעבודה עם ינאי, בגלל שאני לא הקולנוען אלא אוטודידקט בתחום, אני יורה את הרעיונות וינאי מסדר אותם. הוא יודע מה יראה טוב ומה לא. אני חייב לו רבות.”

כמורה למשחק אתה מאד אבהי ומגונן. כיצד אתה כבן זוג והיכן אתה מרשה לעצמך להיות ילד?
“כשאני יוצא מהבית ללמד, לכתוב ולשחק, אני עוטה על עצמי סוג של שריון. משתמש ביכולות שלי כשחקן ובכך שומר על עצמי. בצורה זו אני פתוח ומסוגל להכיל. בבית הפרטי שלי, עם בת זוגי, זה המקום שבו אני מתפרק, מרשה לעצמי להיות חלש. בגלל שאני מגיע ממשחק, אני יודע מה עובר על שחקן, סטודנט למשחק וכותב חדש. אני כל כך מזהה אצלם את הפחדים והרצון להצליח ואני רואה בתלמידי אחים לנשק. לחלקם אני גם נקשר כמו למשפחה ורובם הולכים אחרי גם הלאה. אני חושב שאת ככותבת גם עדה לקשר הזה. בעקבות כך אני ידוע כבמאי שחקנים מצוין.”

אתה נותן הזדמנות בסרטיך גם לשחקנים חדשים? כיצד נעשה תהליך בחירת השחקנים?
“מאחר וסרט קולנוע בארץ הנו משימה כמעט בלתי אפשרית לעשייה מבחינה כלכלית, קשה להמר על שחקן חדש. מי שיאמר אחרת אז פיו ולבו אינם שווים. אבל אם אני נתקל באודישן של שחקן נפלא, כמו במקרה של הילי ילון או רוני הדר, אני הולך על כל הקופה. לא פשוט לקחת החלטה שכזאת.”

מה צופן לך העתיד?
“ברמה הפרקטית, בשיתוף עם שי להב, תעלה אופרת רוק בתיאטרון הקאמרי, בשם “שרול”. יוני רכטר אחראי על ההלחנה והניהול המוסיקלי והבמאי הוא משה קפטן. כמו כן, הצגת ילדים חדשה, “ארץ הגרביים האבודים”, במסגרת תיאטרון הקיבוץ. אני עומד להוציא ספר שירה חדש בשם “כל כאבי הפנטום”, נמצא בעיצומה של כתיבת הרומן הראשון שלי “המשוגעת והאיש”, ועובד על כתיבת סרט חדש בשם “פרחים של אלוהים”. ברמה הנפשית אני מנסה לבחור את מה שמפרה אותי ולפעמים גם מה שמשתלם מבחינה כספית.”

“יותר איטי מלב” יוקרן בהקרנת בכורה ב- 2ביולי בשעה 22:00 בסינמטק תלאביב. משםינדוד בין פסטיבלים לקולנוע ברחבי הארץ והעולם וישוב לביתו בסינמטק ת”א.

“כרמן” מבקרת במצדה/ ענת קון-אמן

האופרה הישראלית מעלה את “כרמן” מאת ביזה, בהפקת ענק למרגלות המצדהכרמן9.
השילוב בין המיקום הקסום והייחודי שאין שני לו, וההפקה הגרנדיוזית,
מושכים קהל חדש שעושה את כל הדרך, על מנת לזכות בחוויה יוצאת דופן.

האופרה “כרמן” מאת ז’ורז’ ביזה, זוהי הפקת הענק השלישית המועלית למרגלות הר המצדה, קדמו לה “נבוקו” ב-2010, ו-“אאידה” ב-2011. אתוס הגבורה העילאית וההקרבה העצמית של אנשי מצדה בתקופת מרד בר-כוכבא, מהדהד ברקע המופעים הגרנדיוזיים המועלים למרגלות הר המצדה המרשים והסימבולי כל-כך. הקהל מתפעם מתחושת החשיבות הגלומה במקום עצמו, מעוצמתו וקסמו של המדבר. ישנה ייחודיות בישיבה תחת כיפת השמיים לאחר נסיעה במורד פיתולי ים המלח בנוף עוצר נשימה ולצפייה בהפקה בממדים כה גדולים: במת ענק בגודל של 3,500 מ”ר מתמזגת עם האדמה שמסביב לה. התפאורה בנויה כחלק מהטבע והנוף כולל הרים, צוקים וגבעות חול. 9 כרכרות, 10 סוסים וחמישה חמורים פוסעים הלוך ושוב על משעול העפר התלול, לאורך כל ההצגה. כמו כן, מסילת ברזל בת 120 מטרים לערך שנבנתה במיוחד ועליה נוסעת רכבת. לכל אלו תורמת התאורה המרשימה הצובעת את הבמה וההרים ומוסיפה גוון אחר בל ישכח. בסיום הדרמטי נצבעים ההרים בצבע דם חלוד, המותיר חותם עז.

זהו מופע ראווה ענק, צבעוני ומרשים התוקף את כל החושים. יש בו תלבושות ססגוניות שעוטים מאות המשתתפים העומדים כולם על הבמה בחלקים נרחבים של המופע וזיקוקים המופרחים במהלכו כחלק מחגיגות המתרחשות במחזה עצמו. כוחו של המופע, המוצג בכל פעם בפני עשרות אלפי צופים, הוא בריבוי הגירויים ובראוותנות, לכן הינו מיועד בעיקר לקהל הרחב ולאו דווקא לקהל הקבוע של שוחרי האופרה. המופעים הללו מושכים גם אלפי תיירים המגיעים במיוחד מחו”ל על מנת לחוות את החוויה העוצמתית.
במסגרת הניסיון להביא ולקרב את האופרה להמונים המופע הוקרן ללא תשלום בשידור ישיר על מסכי ענק שהוצבו תחת כיפת השמיים בשלושה מוקדים שונים: גן השלושה, נתניה ובאר-שבע.

האופרה של ז’ורז’ ביזה מבוססת על סיפור מאת פרוספר מרימה. סיפור המחזה הוא יצרי מאד ומפעיל את נימי הרגש. זהו סיפור של אהבה חסרת מעצורים תוך ויתור על הכול, תשוקה חסרת רסן, בגידה ונקמה. הסיפור מתרחש בספרד ונרטיב האהבה-בגידה מתעצם על רקע ההתנגשות בין חבורת המבריחים הצוענים, שכרמן היא אחת מהם, לבין החוק. כרמן הפראית והסקסית שובה את לבו של נציג החוק, הקורפורל דון ז’וזה. הוא מתבקש על ידי מפקדו זוניגה ללוותה אל הכלא לאחר שחתכה פניה של יריבה בקטטה בבית החרושת לסיגריות בו עבדה. היא משדלת את דון-ז’וזה להניח לה לברוח, הוא אינו עומד בפניה ומתרצה, ומכאן הדרך להידרדרות ולאובדן השליטה מהירה. דון ז’וזה נאסר במקומה. כשהוא משתחרר, כרמן מפתה אותו להצטרף אליה ואל חבורת המבריחים, והוא שבוי בקסמה ואכן עושה כך, למרות שהינו מאורס למיכאלה הנאמנה לו והמחפשת אחריו. כאשר מגיע מפקדו במטרה להחזירו לגדוד, דון ז’וזה שולף נגדו את חרבו ובסיוע שניים מהצוענים המבריחים הם מסלקים את המפקד. מרגע זה ואילך מאבד דון ז’וזה את היכולת לחזור לעולמו הקודם והוא לכוד בידיה של כרמן שעד מהרה מואסת בו ומתאהבת בלוחם השוורים אסקמיו. הסוף המר והטרגי ידוע מראש. דון ז’וזה מגיע לזירה בה מתנהלת מלחמת שוורים ושם, מטורף מאהבה, הוא דורש מכרמן לחזור אליו. אך היא, שאיבדה בו כל עניין, משליכה לעברו את הטבעת שנתן לה. דון ז’וזה אכול הצער והכאב אינו יכול לשאת את הסירוב, דוקר אותה בליבה ואז מסגיר את עצמו.

את ההפקה הנוכחית של האופרה “כרמן” ביים הבמאי האיטלקי ג’נקרלו דל-מונקו צוקרמן. מאסטרו דניאל אורן התיאטרלי ניצח על תזמורת האופרה. השתתפו בה כאמור מאות משתתפים, מלבד צוות הסולנים, מקהלת אנקור, מקהלת האופרה הישראלית ורקדני פלמנקו מספרד. בתפקיד כרמן, כיכבה ננסי פביולה הררה הספרדייה שהתפקיד מזוהה איתה. הררה שכבר הופיעה בעבר בתפקיד זה על במת האופרה הישראלית לפני כעשר שנים, וכן על במות רבות נוספות ברחבי העולם, היא כרמן מצוינת – יפה, שופעת מיניות, פתיינית, אנוכית ואכזרית.
כרמן היא דמות של אישה עצמאית וחזקה, הן בחברת הנשים והן מול הגברים אותם היא מפתה ומקסימה. היא פראית ועושה ככל העולה על רוחה, לוקחת סיכונים, מחפשת ריגושים ומאבדת עניין באותה מהירות בה הוא מתלקח. לאחר שהיא כובשת את ליבו של החייל, המאבד עבורה את כל עולמו, היא מאבדת בו כל עניין ופונה הלאה לכיבוש הבא. אין לה כל בעיה מצפונית לשחק ברגשותיהם של אחרים כדי להשיג את מטרותיה. גם כאשר היא עומדת מול דון ז’וזה, אותו נטשה לטובת המטאדוראסקמיו, היא אינה מהססת לעמוד מולו בגלוי תוך התרסה וגילוי בוז. זאת על אף הסיכון שחברותיה, החוזות את הסוף הצפוי, מזהירות אותה מפניו.

מדהים לחשוב על כך , שהאופרה הזו כל כך פופולארית כיום ושאין בית אופרה אחד בעולם המערבי שאינו מעלה אותה בהפקות חוזרות. זאת לאור העובדה שלא התקבלה יפה בזמנו וספגה ביקורות שליליות כשהועלתה לראשונה בפריס. הן בשל העלילה הלא מוסרית לטעמם של הפריזאים, הן בשל הסוף הטרגי מדי, והן מבחינה מוזיקלית.
דרמה לא שגרתית ארעה בעת החזרה הגנרלית בה הוקפצה המחליפה הישראלית נעמה גולדמן להחליף את אנה מלאבסי, המבצעת השנייה של כרמן בהפקה זו, שחלתה. הקפצות של הרגע האחרון הן דבר נדיר ביותר באופרה ונעמה הצעירה הפכה לסינדרלה. היא זכתה בהזדמנות יוצאת מגדר הרגיל וגם הופיעה בהמשך למרות שמעולם לא הופיעה בתפקיד כרמן. היא למדה את התפקיד כמה שעות לפני ההופעה, ונכנסה במהרה לנעלים גדולות ממידתה אשר צעדה בהן בהצלחה מרובה. אמנם במחצית הראשונה של החזרה הגנרלית הייתה קצת אנמית, אך היא אזרה כוחות ובמחצית השנייה ובמופע שאחריו הופיעה ככוכבת.
בכלל, מיקום ההפקה, הציב בפני הזמרים בעיה, שכן סופות החול והרוחות העזות בשעות הערב במצדה הקשו עליהם ופגעו במיתרי הקול שלהם.

נח בריגר הישראלי הוא אחד משני המבצעים של זוניגה, מפקד הגדוד. בנוסף, את תפקידי המבריחים הצוענים וכן שתי חברותיה הצועניות של כרמן מגלמים סולנים ישראליים של האופרה הישראלית, כולם מצוינים ובעלי נסיון רב:הילה בג’יו בתפקיד פרסקיטה, איילה צימבלר בתפקיד מרסדס, יוסף ארידן בתפקיד רמננדווגיא מנהיים בתפקיד דנקיארו.
“האופרה הישראלית כבר עם הפנים קדימה לעבר הפקת הענק הבאה, “הנסיכה טורנדוט” מאת פוצ’יני, שתעלה למרגלות המצדה בשנת 2013.

תל אביב צפה לאיטה

תל-אביב-צפההאלבום החדש של גל זיו עטוף בצורה יפה מאוד אך מכיל פגמים רבים מידי, מצד שני קיבלתם אחלה ספר שירה.
האלבום החדש של גל זיו, “תל אביב צפה”, הוא השלישי במספר. קדמו לו אלבום ג’אז באנגלית בשם “The Flow” ואלבום עם שירים מקוריים בעברית בשם “עד הגל הבא”. האלבום מכיל את שירי המשוררים: יודית שחר, זלי גורביץ’, טל ניצן, שמעון אדף, יקיר בן-משה ואורי ברנשטיין. כל השירים הם הלל לתל אביב והיוו מקור השראה עבור גל זיו.

עטיפת האלבום, בעיצובו של ליאור חמודות, היא ספר קטן בצבעי אדום ואפור המכיל שירה וצילומים. כל הצילומים מתמקדים בפרטים קטנים ומנותקים היכולים להיות חלק מכל עיר: חלון רטוב מגשם, אדם הרוכב על אופניו בלילה, קירות ומרצפות ישנים וצילומים מטושטשים. השירים באלבום לא מתמקדים בתל אביב עצמה אלא בהוויה של העיר. אם נרצה לדייק אפשר לומר שהם מתמקדים בעיר בלילה: הלך רוח של דיכאון, שתייה מרובה והליכה מתנדנדת ברחוב עד הבית או עד הפאב הבא. חיבור הצילומים עם מילות השירים הוא רמז מטרים לסגנון המוזיקה של זיו: מנותק, עייף, מבולבל ומותש. אלה שירים שיכלו להיכתב על כל עיר בארץ אך בגלל האווירה המתירנית ומגוון תרבויות השוליים בתל אביב, הם נכתבים רק עליה.

לו היה גל זיו עוסק בהוצאת ספר שירה אקלקטי על תל אביב ומוסיף משיריהם של משוררים אחרים, הייתה נותרת בידינו יצירה שלמה שאפשר יהיה לתאר כ”ספר מתנה” (הודות לצילומים האיכותיים). משהו שכל אחד מאתנו היה שמח להניח על שולחן הקפה בסלון הבית, לעיון האורחים.
אך גל זיו אינו עורך בהוצאת ספרים. הוא זמר ומלחין ובביקורת על אלבומו יש להתעלם מהעטיפה החיצונית ולהתמקד בקומפקט דיסק שבחר להוציא. לחניו של זיו איטיים מידי ואינם עושים חסד עם השירים המעולים שהיוו לו השראה. סגנון ההגשה שלו שקט מידי וכמעט שלא עוסק בשירה אלא יותר במילה הנאמרת כבשיחת חולין. זוהי הגשה כמעט אפולוגטית. טוב היה עושה האמן המוערך לו היה מוסיף עוד חיים וצבע לשירתו ופותח את פיו במלוא הקול ואולי אף מעבד את השירים כג’אז קצבי – שירים הומוריסטיים כמו “לא מעניין” של יודית שחר ראויים לכך! יש לציין לטובה את נופר גבעוני שמוסיפה נופך ייחודי בשירתה ויודעת לשחק עם קולה בצורה חכמה ולפרוט על נימי הרגש של המאזינים.

הרוק הישראלי מחפש את דרכו מאז סוף שנות התשעים ומתקבל הרושם שעדיין לא הגיע לארץ המובטחת. אגדות הזמר הישראלי הזדקנו ואת מקומם תפסו זמרי פופ ים תיכוני שבלוני, תחרות קשה לכל הדעות עבור ז’אנר שניתן לתאר כמת-חי. הרוק הישראלי נעלם לכמה שנים ואז מפציע לכמה רגעים נעימים. את רובו ניתן לשמוע בעיקר בימי אבל וזיכרון בתחנות המשדרות. את היצירות החדשות ברוק הישראלי ניתן להגדיר רק כמקובעות בקונבנציות ישנות של מוזיקת אמצע הדרך. כולם אמנים מיוסרים, כולם אוונגרדיים, כולם שותים ומרשים לעצמם להתבלבל בעיר הגדולה והמסתורית שנקראת תל אביב. הקהל הוזנח כמובן מאליו.
נקודת האור של שירי המשוררים באלבום אינה מובנת מאליה. בעידן בו כולם כותבים-פיזמונאים-מלחינים-מבצעים-דוגמנים-מגישים, נדיר שיש אנשים כגל זיו היודעים להעריך את אמנות המילה הכתובה.

הבעיה העיקרית באלבום היא שאין אמנים מוכרים אשר ניתן להשוות אותו אל יצירתם ומצד שני הוא נשמע כמו משהו ששמענו יותר מידי פעמים בעבר.
בסופו של דבר נחשף האלבום במערומיו והנה לפניכם אלבום נוסף שיגיע רק לפלייליסט של 88FM. לא שיש בכך משהו רע, זה אכן מקום מכובד אך יש לזכור שאמנים מצוינים פורצים את גבולות הז’אנר שלהם, גם אם מדובר במוזיקת שוליים, וזוכים להשמעות במקומות שבדרך כלל לא היו מספקים להם במה. גם בהאזנה העשירית קיבלתי את הרושם שהיוצר בחר להישאר באזורי יצירה הנוחים ומוכרים לו ולא אתגר את מאזיניו. חבל, המאזינים הישראלים ישמחו לאתגרים חדשים.

המדריך

האירועים השווים של החודש – לאן הולכים ומה עושים?
שני 2.7
• פסטיבל מחולוהט בסוזן דלל, בחודשים יולי אוגוסט. זו השנה החמש-עשרה בה מתקיים פסטיבל מחולוהט. בין להקות המחול המשתתפות – רנה שיינפלד, רננה רז, עידו תדמור, נעה דר, יסמין גודר, שלי אללוף, ניב שיינפלד ואורן לאור, נטע שיזף, כרמל נתן-שלי, להקת הפלמקו -רמנגאר, קמע, פרסקו, קולבן דאנס, להקת המחול הקיבוצי, בנגורה – להקת מחול אפריקאי, ועוד. 
מרכז סוזן דלל למחול ולתיאטרון, רח’ יחיאלי 5, נווה צדק, תל-אביב 03-5105656
רביעי 4.7
• מפגש קוספליי ואופנה ראשון מסוגו בגן מאיר בתל אביב. מ11:00 בבוקר ועד 23:00 בערב. כולם מתחפשים לדמויות מקומיקסים אמריקאיים, אנימה (אנימציה יפנית) ואייקונים הוליוודיים מוכרים. הכניסה חופשית.
חמישי 5.7
• פסטיבל הקולנוע בירושלים. מתקיים בפעם ה29 בסנימטק ירושלים ונמשך עד לתאריך 14.7. בפסטיבל יוצגו בין היתר הסרטים: לרומא באהבה, 7 הסלילים של יונה וולך, ויהי אור ובנו של נהג הרכבות.
• ארכיון הלבבות, תערוכת יחיד של האמן הצרפתי קריסטיאן בולטנסקי. במוזיאון נחום גוטמן לאמנות, התערוכה תוצג במשך חודשיים.
שלישי 10.7
מוקי בהופעה במועדון הביט בחיפה, ההופעה מתחילה בשעה 20:30. המופע יכיל להיטים מארבעת אלבומיו האחרונים.
חמישי 12.7
• הלהקה הלטינית MANA בהופעה בהיכל נוקיה בתל אביב, בשעה 21:00.
• הקרנת פרויקט 48 שעות, הסרטים המשתתפים בתחרות יוקרנו בסינמטק תל אביב בין התאריכים 12.7 – 15.7. פרויקט קולנוע בינלאומי במסגרתו יצאו צוותים לצלם סרטים קצרים של 4-7 דקות תוך 48 שעות בלבד.
ראשון 22.7
• פסטיבל תל אביב הבינלאומי ה-8 לסרטי ילדים ונוער. נמשך עד ה27.7 ויתקיים במבנה החדש של סינמטק תל אביב. השנה יתמקד הפסטיבל בחופשת הקיץ, קייטנות, גני ילדים ומשפחות. במסגרת הפסטיבל יתקיימו 60 הקרנות סרטים, תחרות בינלאומית לסרטי ילדים ונוער והקרנות סרטים לגיל הרך.
שני 30.7
• פסטיבל ג’אז בים האדום 2012, יתקיים עד לתאריך 2.8 בנמל אילת. אמנים בינלאומיים יופיעו לצד הופעות של אמנים ישראלים. בין היתר יופיעו: חמישיית שון ג’ונס, הראל שחל ואניסטר, קרן מלכה ועוד רבים וטובים.
*השתתפו בהכנת הכתבה: שי קרייצמן וענת קון-אמן

צייר אורח- שראי בר

שראי_מוטיתמיד ציירתי – מאז גיל גן התבלטתי בציורי ובנעורים התחלתי ללכת לחוגי ציור. אני בוגרת תיכון ויצ”ו במגמת אמנות ואופנה ובוגרת ביה”ס להנדסאים בטכניון במגמת אדריכלות. למדתי 4 שנים אצל יוסי קוגן בבית הספר לאמנויות של עירית ת”א ואני לומדת כבר שנה רביעית אצל רונית נוביק.
פיקסו אמר: “4 שנים למדתי לצייר ו40 שנה לקח לי להגיע למי שאני היום”. כמובן שכל אחד יכול ללמוד וגם לדעת לצייר- אך לא כל אחד יהיה פיקסו.
בציור יש חוקים בסיסים שצריך ללמוד – קומפוזיציה, פרספקטיבה, פרופורציה וכמובן רישום וצבע- אותם שצריך ללמוד לתרגל ולהתמיד. לצייר היא פעולה עבור הנפש, לא חייבים לעשות אותה בכדי להיות להתפרסם או למכור ציורים. חשוב ליהנות מהתהליך.
מניסיוני, כמי שמציירת 40 שנה, לוקח הרבה מאד זמן להגיע לנקודה בה אדם שמצייר מגדיר את עצמו צייר או אומן. לי אישית לקח הרבה זמן להגיע למצב שאהיה מוכנה לצאת לאור עם ציוריי ולחשוף אותם לקהל הרחב בתערוכות. להיות מוכנה לקבל תגובות ואף אולי ביקורת וזאת למרות הניסיון שיש לי ושנות הלימוד בתחום, [אם במסגרת בתי ספר או אצל אמנים אחרים]. רק בשנים האחרונות אני יכולה להגדיר את עצמי כאמנית-ציירת.

אהרון פרלמן: “ולמרות הכל”

קריאה בקובץ הסיפורים החדש של אהרון פרלמן מספקת זווית ראייה חדשה וייחודית על נושא השואהספרות1.

זה עתה הופיע בהוצאת “סטימצקי” בסדרה, “חממה ספרותית”, קובץ סיפוריו של אהרון פרלמן. זהו ספרו השני של המחבר לאחר הרומן, “שמלתה של רוחל’ה מחרישה” שיצא ב 1999. אהרון פרלמן, תושב חיפה מ 1998 לאחר שנים רבות של היותו חבר במושב במרכז הארץ. אשתו, יפה, היא ציירת ייחודית מאוד היוצרת גם מיצבים, חברה באגודת הציירים והפסלים והציגה תערוכות יחיד במקומות שונים בעלת התעניינות רבה ביצירתם של עמיתיה האמנים, בתחומי יצירה שונים ובפילוסופיה.

המחבר נולד ב 1929 בוורשה. רק הוא ואחיו שרדו מכל משפחתו בשואה. בין נושאי הסיפורים
המוזכרים על הכריכה : גלגולה של יתומה יהודייה במחנה, מקום מסתור ייחודי של ילד יהודי, זוג יהודי המתחייב למסור תינוקת תמורת מקום מסתור, שיתוף פעולה בין שוטר יהודי לגנב צעיר לתכלית מוזרה.
בהקדמה כותב המחבר כמה מילים אודות חייהם בוורשה, בריחתם לעיירה לושיצה, עיסוקו המיוחד מאז גיל שלוש עשרה במאבקי הישרדות שונים במקומות שונים וברון, חסיד אומות העולם, שעזר לו. בנוסף לתובנות על הישרדותו הוא רואה בספר מצבה והנצחה לבני משפחתו. הוא איבד זוג הורים, שני אחים ושלוש אחיות. שערי הספר הם :טרם המלחמה, גטו ורשה, גטו לושיצה, אהבה בתופת, התינוקת, באסם של יוזף, בחסות האצילים, מחתרות, הישרדות. הקובץ בן 190 עמודים וכולל 37 סיפורים.

שם הספר, “ולמרות הכול” מבטא איזו התרסה ועמידה עיקשת. יש בו ביטוי ליכולת הישרדות ולהצהרה עליה. זוהי תחושת יסוד של מחברים רבים. מוטיב ההישרדות דומיננטי בספרו הקודם, הרומן “שמלתה של רוחל’ה מחרישה”, שכולו תיאור הישרדות ביער בימי המלחמה. בשני הספרים חשוב גם ציר המתח של המפגש בין יהודים וגויים הן בחיים בצוותה והן בנסיבות מיוחדות.

קובץ סיפורים זה הוא תיאורי במהותו. ריבוי הפרטים יוצר ריאליות אמינה ומשכנעת. ניכרת כאן יכולתו הפלסטית של המספר ליצור תמונות שונות ובולטת גם האותנטיות הרבה. ההעדפה היא לכיוון היסוד האפי-תיאורי. הדיאלוגים משקפים את ההווי. למרות קיצורם של הסיפורים אין כאן נטייה לתאר אפיזודות אלא מצב שבו חיו יהודים בגולה, מצב המצריך הסתגלות והתמודדות מתמדת. אותה הסתגלות היא מוטיב חשוב בספר לצד מוטיב ההישרדות. הכתיבה בגוף שלישי יוצרת ריחוק מסוים המוסיף נופך אמנותי.
יש כאן איפוק והימנעות מפאתוס. המספר גם מעיר לעיתים הערות במהלך הסיפור . כמו כן ניתן לומר, כי רוחו שורה גם על סיומי הסיפורים לפרקים במעין חיווי דעה עקיף ולא מפורש. הספר כתוב מתוך פרספקטיבה של זמן. ההתבוננות בזמן ההיסטורי מהווה גורם חשוב בעיצובם של הסיפורים. זוהי התבוננות שמעבר לתיעוד. הסיפורים הללו אינם רק תיעוד, הם מהווים יצירה ספרותית. תחושה של גורליות ודטרמיניזם, שהכול נקבע מראש חופפת עליהם. המצבים הם מעניינים ומיוחדים, אין כאן התמקדות בסבלם של היהודים במחנות, כפי שניתן למצוא בכתיבתם של פליטי שואה שונים. תיאור חוויית החיים ביער מופיע בשני הספרים. לא רבים בספרותנו הספרים המתארים הישרדות זו. אפשר לציין גם את ספרו של נתן שורק, “מנדל, הרוצח מן הביצה”. בקובץ הסיפורים שלפנינו בולטת גם היכולת לתאר באופן אמין את הוויית הגויים.

במרכז הסיפורים עומד ילד. הגיבור חי בתוך מציאות משתנה, השגרה איננה שגרה של ממש. עליו להסתגל. הוא לומד מהר את עובדות החיים ומתבגר מהר. יש סיפורים בהם מתואר הילד עם משפחתו, באחרים הוא מתואר ביחד עם מבוגרים ביער. לכולם צפוי אותו גורל ועליהם להתגונן כל הזמן.
מלבד זווית הראייה של הילד נודעת חשיבות גם למתח בין היהודים לגויים. מתח זה מופיע בעלילות של הסיפורים השונים. הקורא נתקל גם בשאלות של זהות, יש סיטואציות בהן הגיבור נאלץ להסתיר את זהותו. בכלל ניתן לומר, כי סיטואציות מוזרות אליהן נסחפת לעיתים העלילה הן גורם מרכזי בסיפורים.

נודע תפקיד חשוב גם לדרך האיפוק. הפרספקטיבה וההימנעות מפאתוס מכתיבים את האיפוק הזה. גם הנושאים המרכזיים של הספר מכתיבים את האיפוק הזה, אין כאן תיאור של הזוועה עצמה, אין כאן תיאור של הסבל במחנות. במת ההתרחשות היא העיירה היהודית בסיפורים הראשונים והיער בסיפורים האחרים.
חשוב גם תיאור המחבוא והמפלט ותיאור היער כמפלט. חוויית הצורך במפלט היא מרכזית ביצירות שונות שנכתבו על תקופת השואה. הידועה שבהן היא יומנה של אנה פראנק. חוויית השהיה במקום מפלט יוצרת דינאמיקה מיוחדת במערכות היחסים בין האנשים. כאן, כמו ברומן “שמלתה של רוחל’ה מחרישה”, בולטת שהותו של הנער אנטוש בין מבוגרים ממנו. עליו להסתגל ולפעול כאילו היה אחד מהם.

לפנינו מקרי מבחן ומשימות שונות, והקורא שואל את עצמו אם גיבור הסיפור יעמוד בהם. את המצבים האלה אפשר להגדיר כאתגר קיומי וגם כמבחן בו אמור הגיבור לעמוד. אלה הם מצבים המשפיעים על התבגרותו. מוטיב מרכזי כאן הוא מוטיב הסכנה. הסכנה נמצאת ברקע, על האנשים להיות מודעים לקיומה גם אם ברצונם להדחיק את התחושה הזאת.

הסתרת הזהות מניעה את עלילת רבים מהסיפורים. אותו מצב בו צריך לשחק בתפקיד אחר. מצב זה מוכר וידוע מתוך יצירות אחרות על נושא השואה. שוב ושוב מבצבץ כאן הגורל היהודי, הסבל והתלאות. הוא מתואר על רקע שונה, פעם זו העיירה, פעם זה היער אבל הזמן הוא המלחמה.
מתוארת כאן הישרדות שיש בה גבורה. אין זו הישרדות בעייתית במחנות היוצרת השפעות קשות על אופיים של חלק מהשורדים. זוהי הישרדות פעילה והרואית יותר.

המחבר מצהיר בהקדמה לספר כי מגמתו היא להנציח את האנשים ואת האירועים. בכוחו התיאורי-ספרותי הוא מצליח להחיות ולהמחיש את התקופה. זווית ראייתו על תיאור המלחמה והשפעתה מעניקה לקובץ ייחוד המלמד את הקוראים להימנע מחשיבה סטריאוטיפית כלפי נושא השואה.