צורפות: פולשים עירוניים

הטבע מבצבץ בכל מקום בעיר. למרות הניסיונות לאלפו לצרכינו הוא שב ופורץ מכל פינה. צורפים שוניםפולשים-עירוניים מנסים להתייחס לטבע המפר את החוויה האורבנית.

החוויה האורבנית הפכה לחלק בלתי נפרד מחיינו, עד כדי כך שאנחנו לוקחים אותה כמובן מאליו, חלק טבעי והכרחי משגרת החיים שלנו. בדרך כלל, העיר המודרנית מקושרת אסוציאטיבית עם בניינים גבוהים, מכוניות ועשן. לכן מעניין להסתכל דווקא על החלק הפחות גאומטרי ותעשייתי של העיר: אותן פיסות קטנות של טבע שעדיין מצליחות לשרוד בה.
תהליך הברירה הטבעית המתרחש בעיר מאלץ את החיים בה להתחלק לשתי קבוצות בעלות מאפיינים שונים: הטבע המבוית, כגון עצים שנשתלו ברחובות או כלבי בית, והטבע הפולש- עשבים שוטים, חתולי רחוב, עטלפים, עכברים ועוד.

הצורפת התל אביבית טליה ווינר, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל, יוצרת כבר תקופה ארוכה סדרה של תכשיטים אורבניים. רובם הגדול של התכשיטים בסדרה מתארים תרשימים של ערים שונות, כמו תל אביב וירושלים. פריטים אלו עשויים כסף או זהב ונותנים תחושה של שרטוטים טכניים הנדסיים. מרצפות העיריה הפכו, באמצעות יצירתם במתכת, לפרטי נוי המתארים אופי של איזורים אורבניים מסוימים. מעניין להסתכל על תכשיטים אלו בסמוך לתכשיט נוסף של ווינר מאותה תקופה: תכשיט בצורת אף של כלב. בניגוד לשירטוטים, תכשיט הכלב בוחר דוקא להתמקד מקרוב בנקודה ספציפית של החוויה העירונית, בתשומת לב על הפרטים הקטנים היוצרים בכסף תחושה של מרקם ורטיבות המאפיינים אף של כלב. דוקא הדרך ה”לא אורגנית” בה נחתך התכשיט סביב קווי המתאר של האף יוצרת עניין רב בתכשיט, בכך שהיא קוטעת את הקוים הטבעיים של בעל החיים באופן משורטט ובכך הופכת אותו לכלב מאולף.

Check out Slots Guide for tips on playing casino games. When you’re done, you can check out the newspaper for the arts.

צורף נוסף היוצר עבודות מעניינות בנושא הטבע האורבני הוא הפשטיין ג’וליסון (Hafstein Juliusson) האיסלנדי. בסדרת תכשיטים שיצר, הנקראת “תכשיטים גדלים”, גידל הפשטיין דשא על טבעות ואגרופנים. הדוגמנים העונדים את תכשיטי הדשא מצולמים על רקע אורבני. התכשיטים עשויים כסף והדשא שצומח מתוכם אמור, במידה שמשקים אותו פעם ב-5 שבועות, לצמוח במשך שנה שלמה. במהלך השנה עובר הדשא תהליך אשר בתחילתו הוא נראה “מסודר” וצומח בהתאם לקוי המתאר של התכשיט ולאחר מכן מתארך ומקבל מראה פרוע וטבעי יותר, עד שבתום השנה הוא נובל ויש לשתול דשא אחר ולהתחיל את התהליך מחדש. המקום שמעניק הפשטיין לדשא בחוויה האורבנית נע בין טבע מבוית בתחילת התהליך וטבע פולש לקראת סוף התהליך. תפיסה זאת תואמת את אופיו האמיתי של דשא בעיר, אשר נשתל בגינות או פארקים ציבוריים אך פורץ גם מחוץ למסגרת המוגדרת ולעיתים מוצא את דרכו לחריצים שבין מרצפות המדרכה. לא במקרה נבחרו אגרופנים כבסיס לגידול הדשא, הרי מדובר בצמח שהצליח לשרוד בתנאים קשים.

הצורפת סילביה קאלוס (Sylwia Calus) יצרה גם היא טבעת המכילה עשבים, אולם בטבעת זו נראים העשבים כאשר הם כלואים ומוקפאים בתוך חומר פלסטי שקוף אשר נותן להם מראה של עשבים שוטים לשעבר שנעקרו והפכו למאובן מת. הצורפת סימון בריטלין (Britlyn Simone) ,בוגרת אוניברסיטת בוסטון וכיום עובדת באוסטרליה, יצרה צמיד כסף ממנו פורצות קבוצות עשב באופן היוצר מראה פרוע של צמח פולש המשתלט על בסיס הכסף של הצמיד. בStudio Cbijoux השוויצרי בחרו דרך אחרת להראות צמחים בתוך תכשיטים אורבניים, על ידי שתילת צמח קטן בתוך טבעת הסוגרת סביבו בכדור פלסטיק שקוף. הטבעת מזכירה מראות מסרטי מדע בדיוני בהם לא נותרה צמחייה על כדור הארץ ויש לשמר בצורה מלאכותית את השרידים האחרונים שנותרו. למרות החזון האפוקליפטי, נראה כי הטבע בכלל והצמחייה בפרט מצליחים לנווט את דרכם גם בסביבה העירונית. באמצעות התבוננות ביצירות אומנות העוסקות באורבניות ונסיון להבחין בפיסות הטבע החודרות לתוכן, ניתן להסיק הרבה על ההתפתחות של הטבע בערים המודרניות: אילו בעלי חיים וצמחים מצאו את דרכם לשרוד ואילו נעלמו ויתכן ויעלמו כליל בעתיד אם העיר תשתלט על מרחבים טבעיים נוספים.

אמנות התחרות / עמיקם יסעור

מתחרות המרכבות המפורסמת בסרט “בן חור” ועד לאופן היישום של תאוריות כלכליות שונות. על תחרות בפוליטיקה, בספורט, במדע ובאמנות.

סיפור נפלא של שופמן, הנקרא, “מבעד לחלון”, מתאר בגוף ראשון אב הצופה בילדים המלקטים אגוזים בחצר. בנו אינו מצליח לאגור כמוהם. הוא מסיים את סיפורו הקצרצר בהבעת תקווה שעד שיגדל בנו, יתהווה סדר עולם בו לא יהיה מקום לחטיפה. סנקה, הפילוסוף הרומאי הגדול, מורהו של נירון קיסר שהוצא להורג על ידו, כתב אמרה : “תחרות בשווה לך – ספק. תחרות בחזק ממך – שיגעון. תחרות בחלש ממך – נבלה.” אמרתו זו של סנקה עשויה להיות מובנת מתוך תפיסת העולם הסטואית שלו של קבלת הגורל בשלווה.

התחרות היא נושא מרכזי בתרבותנו מאז ימי הרנסנס . רעיון התחרות קיבל תנופה עם עליית הרעיונות של הליברליזם במאה התשע עשרה. דרווין וספנסר תרמו להתפתחות תורת מלחמת הקיום וההישרדות. ההיסטוריה של ארצות הברית ועקרונותיה בנויים על פולחן התחרות וההצלחה החומרית. הפאשיזם של המאה העשרים טיפח את תורת התחרות בין מדינות וגילומה העליון במלחמה. הקפיטליזם אוהב להפחיד ולתאר עולם נטול תחרות כעולם משעמם וחסר מוטיבציה. תורות סוציאליסטיות ותורות קומוניסטיות ניסו לנטרל את התחרות. הכלכלה קומוניסטית כשלה. הכלכלה של מדינת הרווחה הסוציאליסטית נוסח מדינות סקנדינביה וישראל בשלושים שנותיה הראשונות ניסו ליצור איזון בין התחרות לבין הדאגה לחלשים.

הביטוי, “כל דאלים גבר” מתאר את העולם כג’ונגל. תורת הובס על המצב שלפני הקמת מדינות היא בעייתית בשל תיאור מצב הטבע כמלחמת הכול בכול. ראוי לזכור כי ישנן גם תיאוריות מנוגדות על המצב הטבעי הטרום מדיני. תחרות כוח בין מדינות המתבטאת גם במלחמות היא בעייתית, תחרות כלכלית נוסח הקפיטליזם והניאו ליברליזם היא בעייתית, דרוויניזם חברתי הוא בעייתי, תחרות בין מעמדות משפיעה לרעה על החברה בשל עצם קיומם של מעמדות, תחרות בין תלמידים על ציונים היא בעייתית.

לעומת זאת אומרים : “קנאת סופרים תרבה חכמה”. יש איזו ברכה בתחרות בתחומי היצירה והמדע. תחרות מוצלחת במדע היא זו שאיננה מטפחת נשק הרסני. תחרות בתחום הספורט נחשבת לחיובית. כאן נודעת חשיבות לרוח הספורטיבית ולמניעת שימוש בסמים ואמצעים לא חוקיים כדי לנצח. ההתבוננות בתחרויות באולימפיאדה גם מרוממת את רוחנו. תחרות המרכבות בין בן חור למסלה בסרטו עטור הפרסים של ויליאם וויילר, .”בן חור” (1959) היא 12 דקות עוצרות נשימה שייזכרו לעד בתולדות אמנות הקולנוע.

בין חסידי התחרות הגדולה נמצא את הכלכלנים הליברלים, רבים מחכמי הכלכלה באוניברסיטה.
כלכלן כמו מילטון פרידמן, סופרת ופילוסופית כמו איין ראנד, פילוסוף האגואיזם משה קרוי, חוקרי טבע כמו קונרד לורנץ דסדמונד מוריס. הוגים סוציאליסטים תוקפים את מושג התחרות, גם המרקסיסטים, גם האנרכיסטים וגם הסוציאל דמוקרטים. קרופוטקין, בספרו “עזרה הדדית בעולם החי והאדם”, מדגיש את כוחו של שיתוף הפעולה לעומת העקרונות הדרוויניסטים.

בקולנוע בולטים סרטים על משפטים שיש בהם התמודדות גדולה. סיפורים על התמודדות אישית דומה ותחרותיות ניתן למצוא גם בסרטים על מתאגרפים שונים כמו סדרת “רוקי” , “סיפורו של אלוף” וגם במציאות יש מתאגרפים גדולים במשקל כבד שעלו מאשפתות כמו: דמפסי, מרציאנו ומוחמד עלי.

תחרות היא ניסיון להטיל מסך עשן על רעיון השוויון. בצפותנו בתחרות אנו מתבוננים יותר בפניהם מדושנות העונג של המנצחים מאשר בפניהם המעוותות מכאב של הנרמסים. זוהי תרועת השיר של המרפקים בניצחונם על רחשי הלב. המצאת מושג ה”לוזר” היא דרך אלגנטית של חסידי התחרות לבטא בוז כלפי המנוצחים. ההצלחה היא המקדש, המצליחנים הם הכוהנים הגדולים והתחרות היא הדרך המקודשת אל אותו היכל.

עוד רבה הדרך

עוד-רבה-הדרךהמחאה החברתית על יוקר המחייה בישראל הציתה את השיח הציבורי על מחירי הדירות לצעירים. אבל מי בכלל אשם במחירי הנדל”ן הגבוהים ואיך נתקן את המצב?

מחאת הקיץ פרצה על רקע רצונם של רבים להתעקש ולגור בתל-אביב. הסיבה לכך שצעירים רבים כל-כך נאבקים על הזכות לגור בעיר טמונה בכך שהם מחפשים הזדמנויות ופוטנציאל לקשרים רבים, הן לצורך פרנסה והן לצורך אהבה וקשרים חברתיים. הזדמנויות אלה נמצאות בעיר התוססת וכיום תל-אביב ובעיקר מרכזה מספקים את האופציה הזו. דבר זה ניכר גם במחירי הנדל”ן אשר גואים במרכז תל-אביב יותר מבמקומות אחרים. לצד מרכז תל-אביב, גם מחירי הנדל”ן במרכז ירושלים המערבית עולים בהתמדה וגם שם זה קשור לחידוש ושיקום פני העיר לצד העושר והמגוון התרבותי והחברתי שהיא מאפשרת לתושבים הגרים בה. אחת הסיבות לעלייה במחירי הדיור במרכזים אלה הוא מיעוט ההיצע של מקומות עירוניים אמיתיים בישראל.

אחד האופנים בהם ניתן להגביל יצירה של עירוניות הוא למשל תקן החנייה. משרד הפנים קבע תקן חנייה שמחייב להצמיד חנייה בתחום המגרש (לפחות חנייה אחת) לכל דירה חדשה שנבנית בישראל. לכאורה, עשוי להישמע הגיוני, בפועל, גם מי שלא רוצה לשאת בעלות החזקת רכב לא יכול למצוא דירות בלי חנייה במגרש. העלות של אותה חנייה נכנסת למחיר הדירה. במקום לתת ליזמים לבנות מגוון דירות בעלות רמות מפרטים שונות, משרד הפנים מחייב את כולם להצמיד חניות. הדבר דומה לכך שהיו מכריחים את כל המאפיות לעשות רק לחם עם זיתים. במקרה כזה גם אם מישהו היה רוצה לקנות לחם זול יותר (בלי זיתים) הוא לא היה יכול. תקנים רבים נוספים מקשים אף הם על בנייה עירונית צפופה, אותה בנייה שהולכת ונעשית מבוקשת ונדירה יותר ככל שחולף הזמן. בנוסף, תהליכי הפיתוח הנוכחיים מאיצים פיתוח רב יותר על חשבון שטחים פתוחים, טבעיים וחקלאיים ומבססים תלות הולכת וגוברת ברכבים פרטיים לכל מטרה. באופן זה נוצר קיטוב חברתי רב יותר בין אלו שיכולים להרשות לעצמם להחזיק רכב או שניים לאלו שאינם יכולים.

על-מנת לשנות מצב קיים זה הוקמה לפני מספר שנים עמותת מרחב– התנועה לעירוניות בישראל. מרחב שמה לה למטרה לשפר את איכות החיים בערי ישראל בהן מתגוררים 92 אחוזים מהאוכלוסייה וכן לאפשר יצירת עירוניות חדשה בישראל, ולא להסתפק בירושה העירונית המצומצמת שנותרה לנו מימי המנדט הבריטי. מרחב מאגדת כמה מאות חברים ובהם אדריכלים, מתכננים עירוניים, משפטנים ועוד ועוד חברים שבעיקר אוהבים עיר. לצורך השינוי בדפוסי הפיתוח הישראלי, “מרחב” מובילה פרויקט תחת השם “מכון ראשי ערים”, אשר עוזר לראשי ערים ללמוד מהו תכנון עירוני ולפתח את המחשבה שלהם בנושא. למעשה, ראש העיר הוא המתכנן הראשי בכל מקום, אך למרות זאת במרבית המקרים ידיעותיהם של ראשי הערים בתחום הן מועטות ביותר וכתוצאה מכך הם מתקשים לא פעם לייצר שינויים ולקדם פיתוח עירוני, וכן לא פעם ממשיכים לקדם את מדיניות הפרבור הישראלית ללא מחשבה שנייה.
פרוייקט נוסף, אותו “מרחב” מובילה, נקרא “המעבדה להעצמה עירונית” שבו נבחנות שכונות ישראליות שנבנו בין שנות ה-50 לשנות ה-70 של המאה הקודמת וזקוקות להתחדשות. הפתרון הסטנדרטי המוצע ע”י משרד השיכון לשכונות אלו הוא פינוי-בינוי. פתרון זה הוא הרסני ויקר מאוד לביצוע, הוא דורש פינוי של מאות משפחות והריסה של קהילות שלמות, ומשום כך לא יוצא לפועל כמעט. במקום זאת אנו מציעים פתרונות מתונים יותר שמיושמים כבר בעולם ובהם תהליך הבינוי בשכונות אלו יכול לשמש כמנוף לשיפור רשת הרחובות והוספת שימושי קרקע באופן שיאפשר להן להפוך למקומות עירוניים אמיתיים, ללא פינוי והרס מסיבי.

עוד רבה הדרך לשיפור העירוניות בישראלי וליצירת מקומות עירוניים חדשים, אך אני בטוח שככל שיותר אנשים ממגוון מקומות ועיסוקים יצטרפו לפעילות למען עירוניות בישראל, השינוי יקרה מהר יותר וגם איכות החיים העירונית שלנו תשתפר.
• יואב לרמן הוא דוקטורנט בחוג לגיאוגרפיה וסביבת האדם באוניברסיטת תל-אביב, חבר הוועד המנהל בעמותת “מרחב” ובעל הבלוג הפופולרי “עוד בלוג תל-אביבי”. http://tlv1.co.il

תמסחי הביבים של תל אביב

Once you’re done reading the newspaper for the arts, you can check out http://mobile-casinos.ca/mobile-casino-games/ for a chance to win real cash.

תמסחי-הביביםהאגדות האורבניות לא יהיו כאן עוד הרבה זמן. אפשר רק “להתענג” על השטויות הנוראיות שפעם הנחנו שהן נכונות.

המורה לאמנות בבית הספר היסודי שיתפה אותנו במהלך שיעור בסיפור אמיתי שקרה לחברה טובה שלה: היא טיילה ביערות הגשם וכשחזרה לארץ החל לגדול גוש מבהיל בגודלו על החלק העליון של מצחה. הגוש המשיך לגדול והרופאים לא ידעו מה הוא, הניחו שזה סוג של גידול סרטני וקבעו שהיא תתחיל לעבור טיפולים להסרתו. בינתיים, באחד הלילות, לפני שהלכה לישון, סירקה את שיערה במסרק גדול. לפתע המסרק פצע את הגוש על מצחה ומראשה פרצו מאות עכבישים קטנים שהלכו עליה בפראות בניסיון מנוסה. מסתבר שהיא נעקצה על ידי עכביש כשהייתה ביערות והוא הטיל בראשה ביצים. את שארית חייה היא מבלה בבית חולים לבריאות הנפש. הסיפור הזה, אותו סיפרה לנו המורה, לא באמת קרה. הרבה ישראלים מכירים גרסאות שונות של אותם סיפורים שהתגלגלו מפה לאוזן. הסיפורים האלה הם אגדות אורבניות.
סיפור מוכר אחר מספר על גבר שבגד בארוסתו עם חשפנית במסיבת הרווקים שלו. החשפנית עשתה לפני כן מופע בו השתמשה בשרירי איבר המין שלה כדי “לירות” החוצה סוכריות. בזמן שהחתן ביצע בה מין אוראלי, הוא הרגיש משהו מוזר בפיו ,הניח שזו סוכרייה ולכן אכל אותה. ביום למחרת, כשהיה אמור להתחתן, פיו היה מלא פצעים מוגלתיים. הרופאים הודיעו לו שהוא אכל פקעת הרפס. אז נכון, אין דבר כזה פקעת הרפס. אבל מה גורם בכלל לאנשים להמציא סיפורים כאלה ולהפיץ אותם כאילו מדובר באמת מוחלטת? ומה אורבאני באגדות האורבניות?

למעשה, הן לא אורבניות ברובן. הן קיבלו את שמן הודות לעובדה שרוב האוכלוסייה המערבית כיום מתגוררת בערים. חלק מהסיפורים מבוססים על גרעין של אמת, חלקם מומצאים לחלוטין בתור בדיחה וכולם הופכים למוגזמים יותר עם הזמן. חלקם מכילים גם “עובדות לכאורה” כמו “פקעת ההרפס” המסתורית. האגדות האורבניות כיום משקפות בעיקר את הפחדים הכמוסים שלנו – להיעקץ על ידי חרק מפחיד ביער גשם או לקבל מחלה נוראית. הן מנסות לעזור לנו להתמודד עם הלא מוכר. את הלא מוכר והמפחיד אנו מעדיפים לרוב להשליך על מדינות אחרות, כנראה מתוך פטריוטיזם כלשהו. כאן הכל כביכול תקין, ידוע, לא מפחיד ולא מסוכן. בעוד שבניו יורק קיימת אגדה על תמסחים ענקיים המסתובבים בביבים של העיר (אגדה אורבנית שהייתה ההשראה לקומיקס המקורי של “צבי הנינג’ה”), אנו הופכים את הארצות אליהן הרבה ישראלים נוסעים לטיול של אחרי הצבא לחצר האחורית שלנו, מקום המלא בפחד ואימה.
למשל, אגדה אורבנית אחת עוסקת ב”חבר קרוב שלי” שנסע לתאילנד ומצא שם כלב חמוד שהלך אחריו לכל מקום. הוא אימץ אותו וכשחזר איתו לארץ הכלב חלה. כשהביאו אותו לווטרינר הוא סיפר להם שמדובר בחולדה תאילנדית מסוכנת מאוד.
נרטיב מוכר נוסף מספר על חולה איידס הדוקר בליינים במועדונים עם מזרק מזוהם ולאחר מכן מצמיד אליהם מדבקת “סמיילי” קטנה. מעין הודעה שהם נדבקו במחלה.

אך לא כל האגדות האורבניות עוסקות בפחדים שלנו, חלקן פשוט מוזרות. האגדה האורבנית הנפוצה בישראל היא כנראה הסיפור על “אוחזת בענף עץ השקד”, הבחורה עם השם הכי ארוך בישראל. כביכול. בדיקה מעמיקה שבוצעה מעלה כי מעולם לא היה קיים שם כזה במרשם האוכלוסין. סיפורים מעין אלה כל כך מוזרים שאנחנו מניחים שהם נכונים וממשיכים להעביר אותם הלאה מפה לאוזן.
עם התפתחות התקשורת בעידן המודרני, אגדות אורבניות עוברות מהר יותר באמצעות דואר אלקטרוני ורשתות חברתיות. מצד שני, היצע הידע המהימן גדול יותר מבעבר וסיפורים בסגנון ניסיון החטיפה בדיסנילנד (בו ילדה נעלמת ונמצאת מאוחר יותר בשירותים כשחצי מראשה מגולח) שאפילו דווח עליו בחדשות (!) מתגלים מהר מבעבר כזיוף והופכים לבדיחה נלעגת.
מצד שני, חלק מסיפורי החדשות האמיתיים הופכים לאגדות עירוניות, פשוט כי אנשים לא טורחים לוודא את אמיתותם.

אתר האינטרנט “לא רלוונטי” (http://goo.gl/RM5WQ) פועל מאז שנת 2002 ולקח על עצמו את המשימה לבדוק את אמיתותן של אגדות מוזרות העוברות בדואר האלקטרוני ומכתבי שרשרת. לא נותר אלא לשמוח כי בעידן חופש המידע התשובות הפכו לזמינות וברורות יותר. וכמו שאמר נחמיה שטרסלר בפינתו ב”אולפן שישי” בטלוויזיה: אז, שלא יעבדו עליכם!

סטייל חופשי של רביד לוי

אופנה אורבנית נובעת מתוך תחושת אינדיבידואליזם וכנות רגשית. רביד לוי מסבירה איך מפתחים סגנון אישי ומה
מקורות ההשראה שלה.

סטייל-חופשי3טוקיו, בירתה הכלכלית והתרבותית של יפן, הינה אזור המטרופולין הגדול ביותר בעולם. היא מורכבת מ23 רבעים, 26 ערים, 5 עיירות ו-8 כפרים. מנעד האנשים העשיר והרחב המאכלס אותה היה ועודנו נושא לחקר תרבות. טוקיו מהווה מיקרוקוסמוס לחברה האנושית כולה בגלל שהיא מושכת אוכלוסיות מהגרים שונות מאוד. העיר מורכבת מאזורים בהם האורבניות מורגשת ברמות משתנות. אחת מקהילותיה המסקרנות ויוצאות הדופן, מתרכזת באזור הקרוי: האראג’וקו (Harajuku), שהוכתר כבירת האופנה של העולם בזכות אופנת הרחוב מעוררת ההשראה שבו.
על אף שהוא נחשב לאחד מחלקיה העניים יותר של המדינה, זכהה אראג’וקו לעושר אופנתי שלא יסולא בפז. עם חדירתם של מעצבי אופנה, צלמים ודוגמנים לאזור משנת 1958, התבסס צביונו כאייקון אופנתי והביא לנהירתם של מיליוני תיירים סקרנים ואנשי מפתח מהתחום. גדילתו יצרה תת תרבויות קונספטואליות שהתפלגו בו בהתאם לסגנון הלבוש ואורח החיים שלהם.

“ויז’ואלקיי”, “גוטיק לוליטה” ו-“קוספליירים”, הם רק קמצוץ ממבחר סגנונות האופנה השולטים בהאראג’וקו ומהווים השראה לעולם האופנה העולמי. גווני מטאל עזים, רוכסנים, שלשלאות, שיער בכל צבעי הקשת, תחפושות, כלי בית, שמלות וינטג’- כולם כאחד ועוד רבים, הופכים חלק מאמירה אופנתית בלתי שגרתית בעליל. בהאראג’וקו אין חוקים בכל הנוגע ללבוש, הכל אפשרי והגבול הוא העדרם של גבולות.

את ניכור בדידותם של מיליוני אנשים הנבלעים זה בעד זה בצפיפותם, שוברת הצהרה ויזואלית חריפה המציפה את העיניים. חלק יטענו שזוהי דרכו של הנוער היפני לערער על השמרנות שהיא מסורת אבותיהם, אחרים יזקפו את התופעה להשפעותיהם ההרסניות של ערוצי התקשורת והמדיה ולא מעט יראו במציאות את ניצניה של פריחה אומנותית מקורית ואמיצה שבה אפרוריות השגרה והיומיום נצבעות בגוונים מלאי חיות ומעוררי הערצה.

תופעת אופנת הרחוב האורבנית הזו אינה נחלתה הבלעדית של יפן, אלא מגמה הולכת וגוברת של אמירה אופנתית שנפרשה על תבל כולה. דוגמא אחת מיני רבבות להתפתחות הזו בארצנו היא רביד לוי. רביד בת ה-22, הנלחמת בכדי להתקבל ללימודי האדריכלות, היא חציו של צמד תאומות יפיפיות המתגוררות יחד בראש העין. את רביד זכיתי להכיר עוד בשלבים מוקדמים יותר של התעצבות סגנון הלבוש שלה וצפיתי דרכה בתהליך עשיר של התגבשות, התנסות וחוויה.

“העיסוק שלי בתפירה התחיל בכיתה א’. בפורים היינו תופרים את התחפושות בבית ולא הייתה פעם אחת בה קנינו תחפושת מוכנה. סבתא ואימא שלי תמיד היו עוזרות לי למצוא רעיונות מושקעים ושאפתניים ומוציאות אותם לפועל. עם הזמן ניסיתי להתחיל לעזור ולהתעניין יותר בגזרות ובמידות ובשלב מסוים התחלתי לתפור בעצמי. בגיל מאוחר יותר, התחלתי להכין את האקססוריז והפריטים הנלווים לתחפושות, ומצאתי דרך להכין לעצמי מוצרים שלא אוכל למצוא בחנות.”

אילו תרבויות השפיעו עליך?
“מעצם משיכתי לתרבות היפנית בשלב מוקדם יותר, אני יכולה בוודאות להגיד שהושפעתי מדרכי הלבוש של הנוער ביפן. בין אם מסדרות אנימה (אנימציה יפנית) וההתעסקות שלי בקוספליי בפרט (תחפושות בהשראת סדרות, משחקים וקומיקסים) או מאופנת הרחוב היפנית,הצבעונית, ככלל. בזמנו,לא היה לי מספיק אומץ להסתובב עם כל כך הרבה צבעים. את הביטחון בניתי לאט לאט עם הזמן. אחת ההשראות הגדולות ביותר שהיו לי היא ליידי גאגא. גאגא נתנה לי אומץ להיות מי שאני בתקופה בה היה לי קשה להביע את עצמי. היא נתנה לי את ההשראה להתחיל לעבוד בחומרים פחות קונבנציונליים ויותר מאתגרים. עיצבתי אינספור תלבושות בהשראתה. כולל מספר תחפושות שהיו שחזור כמעט מדויק של תלבושות שהיא לבשה. היא מפתיעה אותי כל פעם מחדש ואני מעריכה אותה מאוד על כל מה שהיא תרמה לי, אישית ורעיונית. היא סיפור אהבה שמספק לי השראה בלתי נדלית.
מהטלוויזיה והאינטרנט אני לוקחת השראות מזדמנות. שמלה שמצאה חן בעיני, רעיון לשרשרת, תלבושת מאיזה סדרה. האינטרנט הוא גן עדן של השראה. שיטוט בבלוגי אופנה, או בפינטרסט (רשת חברתית חדשה) או אפילו בפייסבוק מביא איתו לרוב אינספור תמונות שנותנות לי רעיונות. אך למרות כל ההשראה הזו, אני מנסה לשמור על המקוריות של הלבוש שלי ולא להתאים אותו בהכרח לצו האופנה הנוכחי.”

מהי אופנה עבורך?
“אופנה עבורי היא בעיקר שמחה ודרך לשבור את השגרה. אין סיכוי שאני אלבש באותו שבוע (או שבועיים) את אותו פריט לבוש. אני משתדלת לשמור על מלתחה רעננה ולהכניס פריטים חדשים בתדירות גבוהה יחסית. הבגדים שלי אומרים מי אני. קיבלתי לא מעט תגובות של “רק עלייך זה יראה טוב”, “אם היה לי אומץ גם הייתי הולכת ככה” ועוד. הבגדים בעיניי הם בריחה ממציאות שגרתית, חשוב לי לגוון וליהנות ממה שאני לובשת ומעצמי.”

מהם החומרים שאת עובדת איתם והאם יש לך העדפות מסוימות?
“כשזה מגיע לבדים אין לי העדפות מסוימות. אני מסתובבת בנחלת בנימין וממששת בדים, מחפשת שאריות, קונה בדים שנראים לי טוב ושוברת את הראש בבית. בכל הנוגע לאקססוריז, יצא לי לעבוד עם המון חומרים ואני אוהבת בעיקר פימו, דפישרינקי (פלסטיק מתכווץ), בדים סינטטיים לקישוטים לשיער ופריטי רדי-מייד שונים שעוברים הסבה לאביזרים. יצא לי להשתמש לא מעט בחומרים לא קונבנציונליים בעליל. שמלה שלמה שהוכנה מחמרן (מתכת זהובה מצד אחד וכסופה מהשני) ומבנים לראש מעיסות נייר.”

האם מריבוי התלבושות אבדה הזהות שלך או שמא התגבשה?
“אפשר להגיד בוודאות שהיא התגבשה. הבגדים שלי מביעים אותי במקום בו המילים נכשלות. התלבושות משקפות את הזהות הטבעית שלי בצורה הכי מדויקת. לא משעמם להיות איתי. יש המון גוונים וצדדים לאישיות שלי וזו עוד דרך לבטא אותם. יום אחד אני יכולה ללבוש צבעים מאוד סולידיים ולמחרת להשתולל בתלבושת הכי צבעונית וצעקנית שיש. בערב אני מתהדרת בתלבושת בהשראת ליידי גאגא ואצל סבתא בשבת בצהריים אני בכלל רגועה וקיצית. ריבוי התלבושות הוא תוצר של הזהות שלי ולא להיפך. אני לעולם לא אלבש משהו שלא מוצא חן בעיני במאת האחוזים. אני חייבת להיות שלמה איתו ועם הצורה שאני נראית בו. אני לא זוכרת פעם אחת שקניתי ‘טוטאל לוק’ כפי שהוצג על בובה, או שהתחברתי להצעות ההגשה בחנויות. אני בוחרת את הפריטים שבאמת מדברים אלי ומנסה לשלב אותם במלתחה שלי, גם אם לא בצורה שיועדה לבגד הזה מראש. אני משתדלת להמציא את עצמי מחדש ולא לעקוב אחרי מה אופנתי עכשיו.”

יש לך טיפים ועצות לאנשים שרוצים לחקור אופנה ולהתנסות בה?
“ראיתם פריט מדליק שעורר בכם משהו? תבדקו אותו, תנסו אותו. במקרה הכי גרוע זה לא יראה טוב. שמרו תמונות וחפצים מעניינים כי ההשראה באה ממקומות לא צפויים. אין צורך לחשוש מפריטים שאינם באופנה או שאינם סולידיים מספיק. לא חייבים ללבוש שחור כל הזמן. שחקו עם המלתחה שלכם, עדכנו אותה ונסו להכין בעצמכם. אבל הכי חשוב : עשו זאת בכיף ואהבה, ולא כי אתם חייבים”.

פרווריי המיתולוגיה היוונית/ מאת: שי ברקוביץ’

העיבוד המחודש של “אורפאוס” בתיאטרון קליפה משתמש באמצעים מוגבלים כדי ליצור עושר ויזואלי מחול_שי1ורגשי. מסע אל השאול ובחזרה.

המופע “אורפאוס” עלה לראשונה בתיאטרון “קליפה” לפני שבע שנים וזכה להצלחה בארץ ובעולם. בחודש מרץ השנה הוזמן “אורפאוס” להשתתף בפסטיבל חשוב באירופה וב”קליפה” החליטו להוריד את המזוודות מהבוידעם ולשחזר את המופע שנותר קרוב אל ליבם מעצם היותו הדואט היחיד ברפרטואר של קבוצת התיאטרון שבוצע על ידי מייסדיה – עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב – אשר הקימו את הקבוצה בשנת 1995.
כשכל המזוודות נפתחו וכל מרכיבי המופע הונחו על רצפת הסטודיו, הבינו חברי הקבוצה שבדומה לצו של אורפאוס, גם להם אין אפשרות להביט לאחור ולא ניתן לשחזר מופע שהיה פיסת חיים לפני שבע שנים. נקודת המבט השתנתה לחלוטין ועמה גם הטעם האמנותי. בהתאם לתחושות אלו יצרו עיבוד חדש של המופע. מאחר וסיפור העלילה, הסצנות הבימתיות ועיצוב הבמה השתנו, הוחלט לקרוא למופע החדש שעוסק באדם רגיל היוצא למסע מיתי –”אורפאוס של הפרוורים”.

אורפאוס, לפי המיתולוגיה היוונית, היה אבי השירה והמוסיקה. האגדה מספרת שגם העצים והאבנים הקשיבו לזמרתו ושלשמעה סטו נהרות ממסלולם וחיות היער נאלמו דום. כשאשתו האהובה, אורידיקה, מתה מוות פתאומי, החליט אורפאוס מוכה היגון לרדת אל השאול ולהחזירה משם. הוא חצה את נהר השבועה והזיכרון ונגינתו ריככה את לבם של שדים ודמויות נוראות: כארון שייט הנשמות, קרברוס כלב השמירה התלת ראשי ולבסוף – אדון השאול עצמו. בתמורה, הותר לו לקחת את אשתו בחזרה אל עולם החיים, בתנאי שלא יביט אחורה לעברה בדרכם החוצה מהשאול. הוא לא עמד בתנאי ואורידיקה נמוגה כעשן.

אורפאוס של תיאטרון קליפה הוא אדם רגיל, החי בדירה סטנדרטית עם אשתו החביבה. עם מותה הבלתי צפוי בתאונת דרכים, יוצא אורפאוס למסע תודעתי של אבלות, בתוך הסיפור המיתולוגי.
השאול ויצוריו מתעוררים לחיים בחפצים יומיומיים וברהיטים שסביבו ואורפאוס מפיק צלילים מופלאים מכל דבר שהוא נוגע בו. הוא שוקע בחזיונות מיתיים ובדימויים פנטסטיים ומגיע לסופו הטראגי של המסע, מבלי שעזב את ביתו.
המופע אורפאוס נע בתוך סיפור המעשה תוך שימוש במוסיקה חיה, מחול, עיצוב במה עתיר דמיון, חפצים ובובות וכל זאת ללא מילים.

אם אתם חובבי אומנות בנשמה וממש עכשיו מתעסקים בהכנות לחתונה, ההזמנה לחתונה שלכם חייבת להיות אומנותית ברמה. איך עושים את זה? פשוט, היכנסו ל – invited ועצבו לכם הזמנה ייחודית שעונה בול לטעם שלכם. תיהנו.

הרבה מאד זמן לא יצאתי כה נפעמת ממופע. ב”אורפיאוס של הפרוורים” יש משהו מיוחד ויוצא דופן אבל לא באופן מתאמץ וצעקני, אלא ייחוד שנובע מכנות יצירתית טוטאלית שמבוצעת בכישרון רב. כל חפץ שמונח על הבמה נמצא שם מסיבה מסוימת ויש לו משמעות כי הוא משמש את השחקנים באופנים שונים. מנורת השולחן אשר האירה את שתיית התה המשותפת האחרונה של אורפאוס ואישתו, הופכת במו ידיו של דמיטרי טולפנוב לדמות שטנית. השטיח הופך לכלב תלת ראשי והארונית הקטנה לראש מפלצת. אחד הקטעים היפים במיוחד, לדעתי, היה בתחילת המופע: רכבת של פרחים אדומים, הבולטת מאד על רקע הגוונים האפורים, הלבנים והשחורים של הבמה, נשרכת מאחורי רגלו של אורפאוס ומשמשת ככלי נגינה, וגם כגדר המקיפה אותו ומסמלת את תחילת מסע ההתמודדות עם האובדן. הטרנספורמציות הרבות שעוברים החפצים במופע, הצלילים שמפיקים השחקנים מהם, התנועה הבימתית והסצנות המשלבות את כל המרכיבים הם חוויה אדירה שקשה לפרוט למילים ולתארה. קיימת שליטה מוחלטת בכל מרכיבי המופע: תנועה, חלל, תפאורה, תלבושות, סאונד, תאורה ובימוי לצד יכולות פנומנאליות של דמיטרי טולפנוב.

הזמן שעמד לרשות הקבוצה היה קצר מידי ותקציב ההפקה דל ביותר מאחר שהתכנון המקורי היה לשחזר את המופע ולא להעלות הפקה חדשה לחלוטין אולם העושר האומנותי של מופע והניצול המרבי של כל מרכיב לא מסגירים את קשיי לידתו. בתיאטרון קטן, בפרבריה הדרומיים שלתל אביב, עלה מופע. “אורפאוס של הפרוורים” שמו. צריך לחוות את החוויה העשירה הזאת לפני שהיא יורדת מהבמה.

יצירה, בימוי, עיצוב ומוסיקה: עידית הרמן ודמיטרי טולפנוב, משתתפים: דמיטרי טולפנוב, עידית הרמן
סאונד, נגינה, עיבודים מוסיקליים: יוני טל, עיצוב תאורה: אורי מורג, קונספט ודרמטורגיה: אורית ברגמן
תלבושות: עידית הרמן, ג’ואן ברטו – סטרנה, תפאורה: דמיטרי טולפנוב, תפעול מאחורי הקלעים: גבריאל נויהאוס

לחייך ולא לשתוק

אם אתם משוגעים על אומנות במיטבה, אין כל ספק כי הזמנת החתונה שלכם חייבת להיות מיוחדת במינה. הזמנות לאירוע מזמינים רק אצל המקצוענים ביותר, כי מגיעה לכם הזמנה מיוחדת ואומנותית כמוכם.

“MisSk” גרה ביפו ויוצרת ביטויים דקדנטיים על המגורים בעיר הגדולה ועל המחנק שבמוסד המשפחה הקלאסי. עבודותיה נעות בין ההומוריסטי לעצוב ומעלות סימני שאלה על דרך החיים בה בחרו רבים מאיתנו.

מגיל צעיר התעוררה בי קנאה עזה לטקסיות המרשימה הסובבת את חג המולד. בסתר לבי ייחלתי לעץ לחייך-ולא-לשתוק-4אשוח מקושט נורות צבעוניות, לביקור חשאי של ברנש מזוקן עטוי לבוש בגדים אדומים שיתנגב לו דרך האח וישאיר אחריו מתנות, לגרביים גדושים בהפתעות ולשאלת השאלות “האם הייתי ילד טוב השנה?”
לדאבוני, משאלה זו טרם זכתה להתממש.
כילד, שגדל והתחנך לעולם הדת היהודית, לא רק שחגיגת החג נחשבה לחטא חמור הדורש ענישה, עצם הכמיהה לחגיגתו הייתה פסולה מהיסוד. חג המולד הצטייר דרך עיניהם של מובילי דרכי דאז, כקשקוש ראוותני חסר תוכן המבוסס על חומרנות נטולת ערכים ואמונה. מערכת האמונה היהודית הושתתה על צניעות וחוקים מגבילים ולא היה בה מקום לנהנתנות, בטח ובטח שלא מסוג זה.

בשלב מאוחר יותר בחיי, נחשפתי באקראי לסרט שערער את קסם חג המולד שאפף את לבי. היה זה מחזה מרשים ומרתק ויזואלית שהחדיר אלמנט אפל, קודר ומרושע אל הנאיביות המרגשת שייחסתי לחג. “הסיוט שלפני חג המולד”, אותו הפיק וכתב טים ברטון, עקב אחר סיפורו של ג’ק סקלינגטון ומזימתו להפיכת החג המתקתק הזה לחלום בלהות. עקב תחושת שחיקתו בעיר “ליל כל הקדושים”, השתלט ג’ק על מקומו של סנטה קלאוס והכניס משמעות חדשה לחייו האפורים. הסרט, שהפך עם השנים לפולחן, הסתיים בהשבתו של החג המקורי וניצחון התמימות של משאלות ילדי העולם, על מהלכו השנוי במחלוקת של ג’ק שחזר בו והבין את משמעותו “האמיתית” של חג המולד. העולם, כך הסתבר, זקוק לאמונה.

“הסיוט שלפני חג המולד”, בעט בבטנה הרכה של האידיליה האנושית. הוא מחה את החיוכים וההתייפייפות והציג מראה קודרת, חדשה ובלתי קלה לעיכול. עצם ניצחונה של הדרך המסורתית והקושי להתמודד עם אמת חריפה ושונה כל כך, חידדה את כוחו האמיתי של הסרט ואת מלאכת הטיוח האנושית הזעה במקומה כל אימת שעולים אל מולה פורצי דרך המעבירים ביקורת על המוסכמות הקיימות.
זכיתי לפגוש באמנית שבחרה בדרך זהה, אמיתית וחריפה, המציירת בדמה את פרצופה האמיתי של המציאות. את “MisSk” פגשתי באוטובוס. קעקוע גדול שנפרש על זרועה עורר בי חיוך. הרגשתי דחף להחמיא לה ומשיחה קצרה גיליתי שבעד המעטה החיצוני הנוקשה, מסתתר לו לב עצום שפועם בחוזקה ואישיות מרתקת וסוחפת בנבדלותה.

מה עומד מאחורי השם””MisSk?
MisSk”לעולם תהיה Miss [עלמה באנגלית] ולא.Ms– היא לא תתבגר ולא תספח לעצמה את האישיות או הזהות של אף אחד. MisSkמורכבת בנוסף מהמילה Miss (לאבד, לפספס באנגלית), היא דיסלקטית ומפספסת את המקשים במחשב ותרה אחר הKey Element, הפרט הנוסף, החידוד האחרון החסר והמפוספס בקיום שלנו. המפתח שיעניק לנו את התשובה הסופית ויציג את התמונה במלואה. תהליך סיזיפי, שלעולם לא יהיה לו סוף.”

מהיכן החל החיבור לאומנות?
“מגיל שנתיים קיבלתי עיפרון ליד. בגיל שלוש ציירתי את הציור המופשט הראשון והאחרון שלי ואז ציירתי חתול. מהשנייה שהתחלתי לצייר דמויות קיבלתי את הסיווג המקצועי של “ציירת”. כלי להישרדות שלי מול עצמי ומול הסביבה. בתיכון מצאתי את עצמי מציירת לערסים שערים למחברות וכך סותמת להם את הפה וגורמת להם לעזוב אותי לנפשי. אומנות אפשרה לי דיאלוג ולכן כחלק מהתהליך בחרתי ללכת ללמוד תקשורת חזותית בבצלאל. כבר אז הבנתי שעיצוב ואומנות מעוררים תגובה וקשר עם הצופה וגורמים לו “לזוז”, הלימודים פשוט חידדו לי את היכולות האלו.”

בראייה לאחור כיצד את מסכמת את תקופת בצלאל?
“זו תקופה מעורפלת. באתי ללמוד ומצאתי עצמי חוזרת אל אותן דמויות, אותן נפשות. חיפשתי את “המפתח” הזה, את החלק האחרון שישלים ויסביר לי את הכל. הלימודים העניקו לי הרבה דברים שאני לא יכולה להסביר במילים, בעיקר תובנות. מה גם שלימודים בסביבה יצירתית ומעשירה כל כך, עושים בסופו של דבר רק טוב. אלו מאות שפות אישיות, בקבוצה יצירתית אחת גדולה.”

מה עיסוקה המרכזי של היצירה האומנותית שלך כיום?
“עד סיום הלימודים ציירתי בעיקר מוזיקה, חייתי מאחורי וילון מאוד מצומצם. ציירתי מוזיקאים ואת כל הסובב אותם ועם השנים למדתי לגלות שבעולם אין רק סנדוויצ’ים, אלא יש גם אורז וסושי ועוד המון מאכלים שלא הכרתי בכלל. גיליתי טעמים חדשים באומנות. כיום אני מציירת בעיקר משפחה ומשחקת בתפיסה של הפורמט הזה כחיובי. יש מעין חוק בלתי כתוב במשפחות בו צריך לחייך ולשתוק בכדי לשמור על “אחדות המשפחה”. אם נכנס אל מאחורי החיוכים האלה, נוכל לגלות שהפרצופים מסתירים אינספור סודות וכאבים. “לחייך ולשתוק” שומר על יחסים תקינים משום שכשמישהו מפסיק לחייך, הוא מדבר ואז האמת מתגלה. האמת היא לא דבר פשוט. חלק גדול מהעבודות שלי מבוסס על צילומי המשפחה שלי וגם על אנשים שאני לא מכירה אישית. מעין עבודת מחקר בה אני מנסה להבין למה הם בחרו לחייך בתמונות ומה באמת הם הרגישו. רוב הפגיעות באה מאנשים שהכי קרובים אלינו. אתה הרי מצפה מאדם קרוב שיהיה חם אליך, איך אתה מתמודד אם הוא לא?”

כיצד המחקר הזה גרם לך לתפוס מחדש את המילה “משפחה”?
“הוא בעיקר סייע לי להטיל בקונספט הזה ספק. אני מציגה את האמת שמאחורי החיוכים באומנות שלי וזה לא קל לצופים, זה מעורר בהם אי נוחות . אני מאמינה בבחירה, אתה יכול להיות חבר של מישהו ארבע שנים ואז משהו בחברות שלכם כבר לא משרת אתכם ופחות מתאים וכל אחד פונה לדרכו. זה הרבה יותר אמיתי ממשפחה. אתה עם מישהו, אלף, כי אתה רוצה להיות איתו, ובית, כי הוא נוח ונעים לך. אתה לא חייב להיות איתו. העיר מספקת את הנחמה הזו. אתה יכול לבחור בה “משפחה” ואתה לא מחויב להישאר בתא שנכפה עליך ומאלץ אותך להתאים לקוד התנהגות או היררכיה מסוימים. בפריפריה זה רק מחמיר, הבחירה שלך הרבה יותר מצומצמת. ”

יפו, עיר המגורים שלך מזה שש שנים, הוכיחה זאת?
“יפו היא הירביד של אינספור אנשים שלא קשורים לשום מקום. יש בה תחושה שכונתית. אין כאן איזשהו סטנדרט, מעמד כלכלי או תפיסת עולם אחת, זו עיר מאוד מקבלת. יש כאן הכל – ערבים עניים, ערבים עשירים, צרפתים שלא מצאו דירה בנתניה ומוזיקאים שעובדים במלצרות. לא חסרים כאן סיפורים. יש כאן כל מיני סוגים של קולקטיבים ולא סתם הרבה משתקעים כאן. כל אחד פה מוצא לו את הפינה והאנשים שלו.”

התערוכה האחרונה שלך ב”קונטיינר” (בר-מסעדה וחלל תצוגה יפואי) הייתה הצלחה, מהי ההרגשה כשאנשים צופים ביצירה שלך?
“אין ספק שזה נורא מרגש. היו המון אנשים ומכיוון שלא ידעו שאני זו שציירתי למעלה מ-40 מהציורים שהיו תלויים שם, התאפשר לי לצותת לחלק גדול מהם. רובם הגיבו תגובות רגשיות: “זה נורא מוזר”, “למה יש לו עיניים כל כך גדולות?”, “זה לא נעים לי”. הציורים פשוט גרמו להם לעצור במקום. אם הצלחתי להציף רגש בבן אדם ולגרום לו להתנתק לרגע מהכול- אין ספק שעשיתי את שלי.”

די מפליא הדגש על רגש,בייחוד לאור העובדה שאת עובדת ומתפרנסת כארט דירקטורית, לא?
“לא בהכרח. בעיצוב יש חיבור בין רגש למוצרים. אנשים קונים, צורכים ובוחרים במשהו בעקבות רגש שהוא עורר בהם. השכלתנות בתחום הזה שמה את הפוקוס על הצופה ואיך הוא ירגיש, לא איך זה מרגיש לי כמעצבת. זה טוב שיש לי את שני העולמות האלו. אני לומדת לתקשר עם אנשים, מהמקום של הרגש האישי והפרטי שלי ומהמקום של הרגש שלהם.”

יש לך עצות לאנשים הרוצים להתפתח בתחום?
“חשוב שלא ישעממו את עצמם, אף פעם. אני ממליצה ללמוד, לפחות לנסות ללמוד, לאו דווקא במוסדות הגדולים. יש מורים פרטיים, עבודה בקבוצות ומדריכים באינטרנט, כל דרך שתוכל לעזור להם לדעת את הבסיס ומשם לפרוץ הלאה ולפתח את עצמם. לעצמי, אני מאחלת לעשות יותר אומנות ולמלא עוד ועוד קנבסים. הייתה לי מטרה למצוא לעצמי את השפה האישית שלי עד גיל שלושים, עכשיו כשכבר עברתי אותו אני יכולה להגיד בוודאות שהצלחתי.”

יתומי העיר והמהפכה

התרגום החדש לספרו של דיקנס, “בין שתי ערים”, מתאר את החיים האורבניים בתקופה עתירתאביפן3 מהפכות בה כולם הרגישו יתומים מנותקים מאב ואם.

הרשו לי לקחת אתכם הפעם למסע קסום בציר הזמן, מסע המתאר סיפור מופלא המתרחש בין שתי הערים לונדון ופריז. המחבר הוא צ’רלס דיקנס, אחד מגדולי הסופרים בעולם ואת מרבית יצירותיו ניתן לראות מעובדות לבמה, לטלוויזיה ולקולנוע. כולנו זוכרים את הלהיט הנצחי “אוליבר טוויסט” שזכה להפוך לסרט מצליח ולמחזמר שהועלה בכל הבמות בעולם וגם אצלנו כאן בהפקה ישראלית. “תקוות גדולות” הוסרט כסדרה טלוויזיונית מצליחה בבי.בי.סי הלונדוני וגם הפך לסרט. כמו כן “ניקולס ניקלבי”, “דיויד קופרפילד” ו”רשימות מבית הפיקוויקים” ועוד ספרים נוספים וטובים.

A tale of two cities”” הוא רומן היסטורי-תקופתי המתמקד בשנים שהובילו למהפכה הצרפתית.
תקופה הרת גורל רצופה בפרעות-דמים מסתיימת במשטר טרור של בית היעקובינים. בין שתי הערים המרתקות והקסומות האלה מצייר בפנינו דיקנס ביד אמן מסכת חיים וגורלות של שלוש דמויות מפעימות: שני גברים האוהבים את אותה האישה. תחילת הרומן היא בכליאתו של ד”ר מאנט, אביה של האישה, בכלא הבסטיליה לתקופה ארוכה על לא עוול בכפו ותיאור גורלו.
זהו סיפורם של ש’ארלס דארניי, אריסטוקראט צרפתי רומנטיקן ושל סידני קרטון, עו”ד אנגלי ציניקן.
שניהם אוהבים עד כלות את לוסי מאנט. דמות מרתקת אחרת היא מאדם דפארז’, החשה טינה רבה לכל האריסטוקראטים עלי אדמות.

הסיפור הנוטל אותנו לסירוגין בין לונדון לפריז מתאר במדויק את השחיתות של האצולה הצרפתית ואת יחסה הבלתי אנושי כלפי המעמדות הנמוכים המפרנסים את האריסטוקראטיה. בעיקר הכוונה למעמד האיכרים והאריסים באחוזות ובעלי המלאכה הקטנים שבערים, העמלים מבוקר עד ליל להפיק את המיטב עבור האצולה, כששכרם שלהם כה דל וזעום. ההמון הגדול הזה של כל נפגעי הניצול הוליד אח”כ את המהפכה הצרפתית. והתוצאה? ההמון שהתפרץ בזעמו הצודק ובשם האידאלים הנכונים והליברליזם הטהור של צדק, שוויון וחירות, הפיל את הבסטיליה וקם על אדוניו. אך ראו איזה פלא: שלטון ההמון הפך מושחת ורודני בעצמו.

אם אתם משוגעים על אומנות במיטבה, אין כל ספק כי הזמנת החתונה שלכם חייבת להיות מיוחדת במינה. הזמנות לאירוע מזמינים רק אצל המקצוענים ביותר, כי מגיעה לכם הזמנה מיוחדת ואומנותית כמוכם.

דיקנס גדל בתקופה הויקטוריאנית ונאלץ לעבוד למחייתו עד גיל 15 בבית חרושת לייצור משחות נעליים באנגליה. אביו ומשפחתו מרובת הילדים הושמו בבית סוהר לבעלי חוב כי האב נקלע לקשיים. בגיל 15 שוחררה משפחתו מהמאסר אך דיקנס נאלץ לעבוד עוד כשנה על מנת לתמוך בהם כלכלית, מה שהיווה טראומה גדולה עבורו. הוא ביטא זאת לא פעם בהקדמות לספריו שעסקו ביתומים של התקופה הויקטוריאנית באנגליה ובילדים יתומים ועזובים של צרפת טרם המהפכה הצרפתית ואחריה.

השורות הראשונות של הספר ושורות הסיום שלו נחרתו היטב בדברי ימי העולם של שוחרי הספרות:
“היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים,
היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות,
היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות,
היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים של אפלה”/מובאה בתרגום מרים יחל-וקס.(כנרת זמורה-ביתן2011)

אני קורא כעת את התרגום המלא החדש, ונזכר בעוד שורה מתרגום ישן הלקוחה אף היא מהפתיחה:
“היה זה אביב-התוחלת, היה זה חורף-הייאוש: הכל היה לפנינו, מאום לא היה לפנינו: כולנו הרקענו שחקים, כולנו ירדנו לשאול-תחתיות.”/מובאה בתרגום אברהם בירמן(מ.מזרחי 1987)
כל מי שרגש חמלה אנושית פועם בו, וכל מי שעומק יריעה וסגנון אפי-קלאסי סוחף וייחודי מסקרן אותו – עליו ליטול ספר נדיר זה לידיו.
אסיים בשורת הסיום: “טוב דבר זה שאני עושה מכל דבר שעשיתי עד כה:טובה המנוחה שאני הולך אליה, מכל מנוחה שידעתי עד כה.” /מובאה בתרגום מרים יחיל וקס/איורים מהמקור:ה”ק בראון(כנרת ז.ב)

ערי עולם ומחאת האוהלים / מוטי גרנר

שיחה עם ד”ר עינת קליש-רותם, יו”ר עמותת האדריכלים בחיפה ומרצה בטכניון, על “ערי עולם” ו”המעמד היצירתי”.

ד”ר עינת קליש-רותם, יו”ר עמותת האדריכלים בחיפה ומרצה בטכניון, בעלת משרד לתכנון אדריכלי, ידועה כבעלת מעוף ומחשבה מקורית, פעילה ציבורית ותורמת מהידע והניסיון הנרחב שלה באדריכלות. בשיחה איתה נחשפתי לכיווני מחשבה מקוריים בקשר לסיבות, לתהליכים ולפתרונות אפשריים לבעיית הדיור שצפה לפני כשנה במחאת האוהלים.

מהו המושג “עיר עולם”?
“טבעה אותו סוציולוגית ששמה ססקיהסאסן בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. המונח נקרא Global cities “ערים גלובליות”. היא זיהתה תופעה מאוד מעניינת שאמנם הייתה קיימת גם לפני כן, של ערים שמתחילות לקחת חלק בכלכלה העולמית ויש להן תפקיד מאוד משמעותי. יש שלוש ערים:ניו יורק, לונדון וטוקיו. כשאחת הולכת לישון השניה מתעוררת וכך שלושתן שולטות למעשה על הכלכלה העולמית כיוון שבהן יש את שלוש הבורסות הגדולות בעולם. הערים הללו למעשה מכתיבות את כל מה שקורה בכל מקום, בכל נקודה על הגלובוס, לפעמים גם על אזורים שנראים לנו כביכול נטושים או מרוחקים לחלוטין או לא קשורים לכלכלה הגלובלית. עוד היא מצאה שיש ערים בדרגה שניה ודרגה שלישית שמשפיעות בנושאים כמו תרבות ופוליטיקה. היא התחילה לדרג אותן ואחריה נעשו הרבה מחקרים כדי לנסות לאמוד את החוזק של ערי עולם. לא במקרה זה קורה בעידן שלנו. אחד הדברים המשמעותיים הקשורים לכך הוא ההפרטות הרבות, הכלכלה הקפיטליסטית שהולכת ומשתנה, מדינות עם דה-רגולציה פחות ופחות משפיעות על הכלכלה העולמית ולמעשה נותנות לגופים כלכליים שיושבים בערים גדולות הרבה מאוד כוח. לא מדובר על עיר ששולטת על הכלכלה, אלא פירמות מאוד גדולות שמתרכזות בערים והופכות אותן למוקדים בעלי כוח אדיר במרחב עם השפעה איזורית, יבשתית ובין יבשתית. יש המייחסים לערים כוח רב יותר מזה של מדינות.

אני מדמיינת את זה כך: ערים גדולות מצמיחות “אנטנות”. ככל שיש יותר מוקדי כוח בתוך הערים כך הכוח הכלכלי של אותן פירמות הולך וגדל, בצורה זו ה”אנטנה” של עיר והבורסות שלה הולכות ומתחזקות. הקשר שיש בין ערי עולם הוא לפעמים יותר חזק מאשר הקשר בין עיר לפריפריה שלה עצמה.”

זה מזכיר את תהליך העיור המואץ שהתחיל במהפכה התעשייתית: הגעה של רבים מהכפר, שם רבים עסקו בחקלאות, אל העיר, שם רבים עסקו בתעשיה ושם גם היו יותר מקורות תעסוקה.
“כן. לעיר יש כוח מאוד משמעותי והפירמות מעוניינות לשבת בערים כי שם מוקדי הכוח. גם לפני המהפכה התעשייתית היו מעין “ערי עולם”. כמו למשל ונציה שהייתה בתקופה מסויימת מרכז מסחר עולמי אדיר. אפשר לציין ערים מסוימות בדרך המשי שהיו מרכזיות מאוד, מן רשת מסחר מאוד משמעותית שהייתה לפני אלפי שנים. כבר אז לערים היה כוח גדול. כיום הטכנולוגיה משחקת כאן תפקיד חשוב. בגלל יכולת העברת מידע והון באמצעים שלא היו פעם, מתחיל להיווצר קשר חזק שלא היה קודם בין ערים. בנוסף יש התמחויות לכל עיר. קיימת חלוקה לדוגמה בין ניו יורק, מרכז פיננסי אדיר, לבין קליפורניה שהיא מרכז לפיתוח טכנולוגי (עמק הסיליקון) ומרכז תעשיות בידור (הוליווד).”

כיצד היית מתארת את מצבה של תל אביב בעולם?
“חשוב להגיד שת”א הופכת בהדרגה להיות עיר עולם. קשה לאמוד היכן ניצבת כל עיר, יש מחקרים רבים שמנסים לקטלג ולהגדיר מה התרומה של כל עיר לכלכלה העולמית, לתרבות העולמית, לפוליטיקה ועוד. ציריך, לדוגמה, היא מרכז פיננסי משמעותי לעומת ז’נבה או ניו יורק. כיום ערים “רוצות” להכנס למשחק הזה ובת”א יש “מנהלת עיר עולם”. ראש העירייה, חולדאי, יזם את המהלך לנסות להפוך את ת”א להיות עיר עולם.”

ראיתי שכתבת לאחרונה על “המעמד היצירתי”. מהו ואיך הוא מתקשר לענייננו?
“אלו שני מונחים ששניהם התפרסמו בתחילת שנות התשעים ומשום מה בארץ לא שומעים מספיק, בעיני, על התופעות האלה. לא ברור לי למה כי אני חושבת שאנחנו מדינה מאוד יצירתית, עם כלכלה חזקה מהבחינה הזאת. המונח הזה נטבע ע”י ריצ’ארד פלורידה בספרו The Rise of the Creative Class “עליתו של המעמד היצירתי” בשנת 1992 ואח”כ בספריו הנוספים Cities and the Creative Class, and The Flight of the Creative Class . שם הוא מזהה קבוצה של אנשים, אני לא אוהבת את המונח הזה “מעמד” כי הוא מאוד לא תקין מבחינה פוליטית, הם לא ממעמד סוציו-אקונומי מסויים. מדובר על קבוצת אנשים שיש בהם מן המשותף: הם יוצרים מתוך אוטונומיה שלהם. הם מקבלים שכר עבור עבודה יצירתית, המצאה. הם לא מחפשים את המפתח מתחת לפנס. הם מנסים לפרוץ וזה בכל תחום. אני מדברת לא מעט על המעמד הזה בטכניון, לא מדובר רק על אמנים ואנשי עיצוב, גם הם כמובן אנשים מאוד משמעותיים, אבל גם בתחום של בנקאות, רפואה, תעשיות ביטחוניות, בחינוך – אנחנו שומעים על מנהלים יצירתיים ועל מורים יצירתייים ועל אנשים שיוזמים פרוייקטים חדשים. בכל תעסוקה שהיא אנחנו יכולים למצוא אנשים שהמנדט שלהם הוא לחשוב בצורה אוטונומית.”

ולפעמים אולי לא מקבלים מנדט אלא יוזמים בעצמם ולוקחים את המנדט.
“לפעמים כן. ריצ’רד פלורידה מגלה בארה”ב שהאנשים האלה, שאמורים להיות יצירתיים בתחילת המאה ה-20, מנו כ- 3 מיליון ובמחצית השניה של המאה ה-20 הם כבר עלו ל- 30 מיליון. הם לא מהווים את עיקר כוח העבודה בארה”ב, הם בסך הכל כ-30% מכוח העבודה. המעמד שנותן שירותים – עו”ד, מנהלי חשבונות ועוד הוא עדיין המעמד הגדול והמשמעותי יותר. המעמד העובד, הפועל, דוקא קטן: בתחילת המאה ה-20 הוא היה למעלה מ-40% והוא ירד בצורה דרסטית לפחות מ-20% ולמעשה נהיה מעמד – המילה מעמד אינה נכונה אבל כך מגדיר אותו פלורידה –מעמד שבו יש אנשים בכל תחום שהוא שתפקידם הוא להמציא וליצור והם מהווים כיום בסביבות 30%. עוד הוא מגלה שעיקר הכלכלה עוברת דרכם. למרות שהם מהווים רק 30%, הכספים שעוברים בעולם עוברים ברובם דרכם. איך זה מתחבר לנושא של ערי עולם? זה בעיני משמעותי מאוד. פלורידה מתחיל את סיפרו בתיאור של האנשים האלה. הוא מגיע לאחת האוניברסיטאות המפורסמות של בוסטון והוא רואה סטודנטים אחרי לימודים שמחפשים עבודה. הם בעצם לא מחפשים עבודה, הם קודם כל בוחרים את העיר שבה הם רוצים לגור ואז מחפשים שם עבודה, כי הם אוהבים את העיר ויודעים שהעבודה תגיע אליהם. כך זה עובד ולא ההפך. כשאני שומעת שצריך להביא היי-טק לפריפריה, אני אומרת שצריך ליצור עיר שאליה ירצו להגיע אנשים שבגללם יגיע היי-טק. הוא מתאר את החיים האורבניים של המעמד הזה וחוקר את ההעדפות שלהם: איזה ערים הם אורבים, מה הם עושים שם, איזה מרחב ציבורי הם צריכים, איזו תרבות הם צורכים. הוא מדגים את החשיבות של ערים כאלה בעולם. הם האנשים שבעצם דרכם עוברת עיקר הכלכלה היוצרת. הם לא היחידים שמניעים את הכלכלה אבל הם הסקטור המשמעותי ביותר שקיים היום.”

הם אולי גם יוצרים מקומות עבודה עבור אנשים פחות יצירתיים.
“בוודאי. מדברים לפעמים על ה”טייקונים” שהם מייצרים מקומות עבודה אך המעמד היצירתי מייצר הרבה יותר מקומות עבודה. ההבדל הוא בין לייצר חללים, משרדים, לבין אנשים שמביאים את המוח שלהם לתוך המקום הזה ומייצרים את הרעיונות ואת התוכן. אם נחזור לרגע למושג של ערי עולם, ישראל עולה מבחינת גודל האוכלוסיה ואינה מגיעה לגודל של עיר עולם אחת. בעיר עולם אנו מדברים על סידרי גודל של 10-15 מיליון ויותר – טוקיו רבתי מגיעה לכ-30 מיליון! וזה בשטחים של בערך מדינת ישראל. לדוגמא – לוס אנג’לס רבתי גדולה יותר משטח מדינת ישראל בלי הנגב. ניו יורק רבתי גדולה הרבה יותר מישראל בלי הנגב. אנחנו רוצים להרגיש מדינה גדולה אבל אנחנו כמו עיר קטנה… בקשר לניסיונות להביא דברים לפריפריה – קודם כל אני לא בטוחה שבישראל צריך שתהיה פריפריה, כי אם נסתכל על ניו יורק רבתי או טוקיו רבתי – אתן כמה מספרים כדי לסבר את האוזן, ישראל בלי הנגב היא בסביבות 8000-9000 קמ”ר כשלוס אנג’לס רבתי היא בערך 12,000-13,000 קמ”ר, מטרופולין ניו יורק – כ-17,000 וטוקיו רבתי 14,000. אין שום סיבה שמקומות כמו כרמיאל, עפולה ויקנעם למשל, בעזרת כביש 6, לא יפרחו ויוזנו מאותה כלכלה יוצרת שמוקדה בת”א.”

אז המעמד היצירתי יכול לגור באיזורי הפריפריה שהזכרת? או שהוא מחפש לגור כמו במחאת האוהלים דוקא בשדרות רוטשילד בת”א?
“פלורידה טוען שהם מחפשים את האורבניות והשירותים שהיא יכולה להעניק להם ואז העבודה תגיע אליהם. הנושא של דיור בתוך חיים אורבנים עם תרבות, עם בלוי ופנאי בצורה אמיתית למעשה קיים כיום בארץ רק בת”א וזו אחת הבעיות, אחת הסיבות שהביאו אותי לכתוב על זה וזה מצער אותי מאוד. כן, אנשי האוהלים רוצים לגור ברוטשילד והיו כאלה שחשבו שזה פינוק. אני לא חושבת שזה פינוק. אנשי המעמד היצירתי חיים ב”סטרס” מאוד גדול, מחליפים מקומות עבודה כל שנתיים שלוש ולעיתים קרובות אין להם את הביטחון שהיה בדור הקודם של אנשים שעובדים מגיל 25 ועד לפנסיה באותו מקום. הם אנשים שצריכים אתגרים, צריכים עניין ולכן גם החיים שלהם הרבה יותר לחוצים, אגב, גם מבחינה כלכלית זה בפירוש לא מעמד עשיר. אנשי המחאה הם אנשים שבדיוק מגיעים משם. הם צריכים את אורח החיים הזה והיום ת”א קטנה עליהם. אם נחזור לרגע לדימוי של עיר עולם אני רואה כיום את ת”א כמו שואב אבק ענק שמושך פנימה המון שרבים מפסידים ממנו: אלה שבחוץ מרגישים ריק ואלה שבפנים נדחסים לתוך כאוס בלתי אפשרי עם ביקושים עצומים והיצע מאוד קטן. אין שום סיבה שכל המדינה לא תהפוך לעיר יצירתית אחת גדולה, במיוחד שאנו מדברים על כלכלה בריאה שקיימת אצלנו. אין שום סיבה שתל-חי או כרמיאל או יקנעם לא יהפכו לשלוחות של ת”א. אלא מה? – חייבים תשתיות. ראשית, חייבים לפתח מאוד מערכות של תחבורה ציבורית שיכולות להסיע מיליוני אנשים כל יום ובצורה נינוחה יחסית. שנית – דיור סביר. שלישית – מרחב ציבורי. לא לכל אחד יש גינה פרטית גדולה ולכן חייבים מרחב ציבורי גדול, נוח ומעשיר דוקא בערים צפופות. לצערי בארץ לא חושבים על תכנון במדינה כעיר עולם אחת. אי אפשר לשים את המעמד היצירתי בפריפריה ולתת לו לחכות שעה בפקקים בשביל לעבוד ולהתפרנס. אין סיבה שאדם שחי בעפולה יגיע לעבודתו תוך 20-30 דקות. כשיהיו מערכות כאלה וימזערו את בעית המרחק והזמן, המעמד היצירתי יוכל להתפזר.”

כולי תקווה שקברניטי המדינה ואנשי הממון ששולטים בכלכלתה ישכילו להבין את האמת עליה מצביעה ד”ר עינת קליש-רותם. החיים בבועת ת’א הופכים לבלתי אפשריים. הרעיון של לגור בפסגה על הר בגליל ולהתפרנס בעיר הגדולה – הוא חלום מדהים שאני מאמין שהרבה אנשים ירצו לממש.

מהצריף של גרבר ועד ריצ’ארד השלישי

יוסי גאברמפגש וראיון עם השחקן יוסי גרבר, זוכה פרס מפעל חיים בתיאטרון. הילד משכונת מחלול בת”א שביקש להצליח כשחקן רק כדי שהמורה למתמטיקה שלו לא יזכה להיכנס להצגה שלו.

יוסי גרבר. צילום: רונית נוביק

יוסי גרבר, שחקן תיאטרון הקאמרי, זוכה פרס מפעל חיים בתיאטרון, כבר 60 שנה על הבמות. חובק מאות הצגות שבהן גילם גלריה רחבה של דמויות, הבעות וגם בובות. “מגוון דמויות שכל אחת מהן עוצבה בקפידה, בדייקנות, ביד אמן כשרונית ומתוך אנרגטיות מתמשכת.” כתבו השופטים בנימוקיהם. תשואות הקהל באולם והצדעתו לגרבר היו עדות לאהבה האדירה שעוטפת אותו לכל אורך הדרך. הוא נושק לגיל 80 ,עומד כמעט מידי ערב על במה ומציג בארבע הצגות שונות: ימי שלישי עם מורי, מכלת, המלט, משפחה חמה. במקביל עורך חזרות לשתי הצגות חדשות שבהן מגלם 4 תפקידים שונים: ‘ריצ’ארד השני ו’ריצ’ארד השלישי. יש גם חדשות טריות – הצגה חדשה “אורות נודדים”, שבה יגלם את דמותו של המפיק הידוע שמואל גולדין. מה עוד אפשר לבקש?

נפגשנו בביתו הנושק לחוף הים. סלון עטור ציורים וצילומים של גרבר מתקופות שונות בקריירה שלו. מבעד זכוכית שולחן העץ ניבטים חלוקי נחל ובובות שונות. גרבר, לבוש חולצה לבנה, קיבל את פני בחיוך שאופייני לו. הוא היה במצב רוח מרומם מאחר שהתבשר לו שקיבל תפקיד במחזה חדש. איתמר, שאדבר אודותיו בהמשך, מזג לנו יין אדום ולבקשתו של גרבר גם הוסיף לחגיגה פינה-קולדה. בדלי הסיגריות נערמו במאפרה והיין התרוקן.

באיזה גיל היה ברור לך שתהיה שחקן?
“אני חושב שבגיל 6 כבר בחרתי להיות שחקן. לאחר שראיתי את ההצגה הראשונה כל כך התלהבתי שניסיתי לשחזר אותה והצגתי את מה שזכרתי ממנה בפני הילדים בשכונה. אפילו אספתי כסף מהילדים שצפו בי. אחר כך הצגתי בפני ילדים בשכונת צפון תל אביב וגם מהם הרווחתי כסף. בגיל 12 כבר הצגתי בתיאטרון הילדים של תיאטרון האהל, “בָּמָתֵנוּ”.”

נולדת וגדלת ממש ליד הבית שאתה גר בו כעת.
“נולדתי בשכונת מחלול בחוף גורדון, 100 מטר מהבית שאני גר בו היום. אמנם חיינו בתוך צריפים (איתמר שולף צילום בשחור לבן שתלוי על הקיר ומראה לי את השכונה בשנות השלושים.) לכאורה חיינו בשכונת עוני אבל תושביה היו אנשים תרבותיים. הלכנו להצגות, היה לנו מנוי לספריה, היה בצריפנו פסנתר שאחותי נגנה בו. 30 מטר מכאן גרו פולה ובן גוריון. אני זוכר שכילדים היינו משחקים, ופולה הייתה צועקת לנו: ילדים, שקט! בן גוריון ישן שנת צהרים.” היינו מביטים על בן-גוריון ואומרים “הנה המשוגע שהולך לים לעמוד על הראש”.”

מהי תל אביב עבורך?
“אני מאד אוהב את תל אביב וקשור אליה. היא עיר עם עשייה אמנותית המתחרה בערים הגדולות באירופה, להוציא את לונדון וברלין. מאחר שיש לי זיכרון צילומי אני מהלך בעיר ורואה מול עיני כל הזמן מה שהיה פעם. הסופרמרקט של רחוב בן יהודה היה פעם הוילה היחידה בתוך תל אביב. היא הייתה שייכת למשפחת שוקן אבל קראו להם אז אחרת. בית הכנסת הקרוב היה גן ילדים של דבורה וברכה. קופת חולים הייתה צריף. היום היא בניין בן 3 קומות.”

בצעירותך פוטרת מארבע תיאטראות. מה חיזק אותך להמשיך בדרכך ולא להיכנע?
“לאחר שפוטרתי מתיאטרון ה”קאמרי”, “הבימה”, “המטאטא” ו”האהל”, נסעתי לאנגליה ללמוד משחק באקדמיה המלכותית. לא חשבתי במונחים של לשרוד או להצליח. אמרתי לעצמי שאני אוהב לשחק ואשחק גם אם יאמרו לי שאוכל להציג רק במטולה. מה שבאמת גרם לי לרצות ולהצליח הוא שבתיכון חדש, ששיחקתי גם בו בתיאטרון, הייתי גרוע במתמטיקה. המורה שלי דאז, צבי, התעלל בי. אמרתי לעצמי שאני חייב להצליח במשחק כי יום אחד כשאשחק באיזה שלאגר והמורה שלי יעמוד בתור לקנות כרטיס, אלך ואומר בקופה לא למכור לו כרטיס שלא יוכל להיכנס להצגה.”

ספר לי על ההצגות החדשות שלך.
“בריצ’ארד השני אני מגלם את גונט שהוא החונך של ריצארד השני. הוא נפטר במערכה הראשונה ובמערכה השנייה אני משחק תפקיד קומי של גנן זקן שמדבר על הגן כמטאפורה לממלכה. בריצ’ארד השלישי, במערכה הראשונה, אני משחק את המלך שנפטר ובמערכה השנייה אני מגלם את ראש העיר. אני מוריד את הכובע לפני איתי טירן שמגלם את שני הריצארדים. הוא עושה וירטואוזיה. מביים אותנו ארתור קוגן, מורה למשחק בבית צבי ובתלמה ילין.
חלק מהקונספציה במחזה יושבת על תקופה אליזבטנית, שבה המחזה נכתב וחלק נשען על תקופתנו. אנו משלבים אקדחים למרות שבתקופה ההיא טרם היו. התלבושות לא מסגירות תקופה מסוימת ועל ידי כך מודגשות האינטריגות הפוליטיות. זוהי קלאסיקה כי מאז מאום לא השתנה. אין חדש תחת השמש למרות שהמיתולוגיות היווניות נכתבו לפני 5000 שנה ושקספיר לפני 400 שנה. אותן אינטריגות, מאפיות, בעיות הון-שלטון וכדומה.
רק אתמול הודיע לי עומרי ניצן שקיבלתי את התפקיד בהצגה חדשה ששמה “אורות נודדים”. אתמול הייתי עייף מדי בכדי לעכל את הבשורה אבל היום בבוקר התלהבתי כמו ילד קטן. ראי, אני בן 78 וחצי ועדין מתלהב כילד מתפקיד חדש.”

ספר על ההצגה.
“זהו סיפורו של המפיק המצליח שמואל גולדין שחי בסוף שנות השלושים בהוליווד. הסיפור מתאר גם את חיי העיירה היהודית בשנת 1900 שאנשיה היו אנשים עם אמביציות, לא הבינו בספרות וקולנוע אבל חיפשו משהו חדש לעשות ממנו כסף. הם שרדו בזכות התקווה והאמונה שהייתה בלבם. יחד עם דן שפירא אנו מגלמים את דמותו של המפיק, שפירא מגלם את גולדין בצעירותו. אני לא יודע הרבה על המחזה הזה אבל קראתי את המונולוגים והם מצוינים.”

ומבעד לתפקידים והמסכות- מי אתה יוסי גרבר?
“אני קודם כל יהודי עם שורשים הקשורים בתת-מודע ליהדות המזרח אירופאית. שנית, אני חושב שאני ציוני. יכולתי לשחק בדרום אפריקה ולהיות שחקן עשיר. יכולתי באותה המידה להצליח בתיאטרון באנגליה, הציעו לי לשחק שנתיים ולקבל אזרחות. קיבלתי הצעה לשחק באמריקה ב”אני אוהב את לוסי” אבל וויתרתי על הכל ושבתי לארץ. אני לרגע לא מתחרט שלא עשיתי חו”ל. מזה אני מבין שאני ציוני. מה עוד ציוני בעיני? בשנות השישים שרק הקימו את דימונה, שיחקנו שם באיזה צריף את “עוץ לי גוץ לי”. היו 10 אמהות באולם ו 10 ילדים קטנים. אני זוכר שאפילו את האוכל הם הניחו על הבמה. זה היה ממש פרימיטיבי. בשנות ה-90, חנכו בדימונה היכל תרבות ענק ויפה והוזמנו שוב לשחק באותה הצגה. הפעם נורא התרגשתי. האולם היה מלא. רוב הילדים לבשו חולצות לבנות שכמו כיבדו את המעמד של להגיע לתיאטרון. פתאום הבנתי את המפעל הציוני. ריגש אותי עד דמעות.”

אתה יכול לדבר גם היום במונחים של ציונות?
“חבל לי לראות שהפכנו למדינה קוטבית של עניים ועשירים. שבמבחנים האירופאים במתמטיקה ירדנו מעשרת המקומות הראשונים למקום 36, מקום לפני אוגנדה. חבל לי לראות שהתיאטרון לא יכול לשחק רפרטואר עשיר, מה שהיה לו פעם ומוכרח להוריד את המכנסיים כדי שיהיה לו כסף. כואב לי שהמדיניות מתנהלת לא נכון. אבל אני לא יכול לשפוט.”

מה גורם לך אושר?
“אני אוהב את החיים, אוהב לקרוא ספר טוב, לראות את השקיעה, אוהב לראות פרחים חדשים שצומחים בגינה שלי והיום ראיתי שעץ הזית ששתלתי נקלט ואני מאד שמח על כך. אני בעיקר רואה את חצי הכוס המלאה, לא מתוך השקפה פילוסופית, אלא קיבלתי זאת כירושה מאבא שלי. אני אוהב לענג את הקהל שלי לא בגלל שאני פילנטרופ גדול אלא כי אני אגוצנטרי ואגואיסט גדול כי מה שהקהל נותן לי בחזרה זו אהבה וכנראה שאני מאד זקוק לה.”

איתמר, יש בינך לבין יוסי קשר מדהים. אתה בן 31 מה מחבר ביניכם?
“הכרתי את יוסי כשהייתי חייל, לפני 11 שנים, דרך חבר משותף ששיחק יחד עם יוסי באותה הצגה. הפכנו לשלישיה. ככל שחלפו השנים פער הגילאים נטשטש. מזה שנים הוא ממלא אצלי מקום מרכזי בחיים. מקום של סבא. מאידך הוא גם החבר הכי טוב. זה בא מהמקום שהוא לא שופט אנשים אלא מקבל אותם. אנשים שהכיר במהלך השנים זוכרים ומוקירים לו את החום, האהבה והפשטות שהעניק להם. אני לא החבר היחיד שלו. יש לו מעגל חברים כזה. (יוסי מעיר לו-“אבל אתה הכי קרוב אלי”)
יש זוג שחי היום בארה”ב, הם ידועים שם ובעלי ממון. כשהתגוררו בארץ, הוא למד כינור ובת זוגו אני חושב שהיתה רקדנית. הם היו אמנים חסרי פרוטה. לא היה להם כסף לאוכל. יוסי לא רק שהיה קונה להם אוכל כדרך קבע, הוא גם שכן אותם בביתו. הם זוכרים לו את זה עד היום.”

בינתיים, חבר נוסף של יוסי ביקש לבקרו. דוגמן לשעבר שחי בניו יורק וכיום מנהל תצוגות אופנה של חברה ידועה מאד. יצאנו שלושתנו, יחד עם הכלבה של יוסי לקפה בשדרות בן גוריון. השקיעה הכניסה עמה את צבעי השבת. דמויות עם כלבים, רוכבי אופניים למיניהם, אלו שפוסעים אל הים או שבים מהשקיעה מלאו את השדרה. חיים.

יוסי גרבר לא שואל שאלות על דברים טובים וטוען שסוד ההצלחה בחיים הוא אהבה אמיתית ואמונה בהליכה בדרך שנבחרה. בעיני, יוסי גרבר הוא אדם נפלא וייחודי. אני מדמה אותו לעץ הזית שנקלט בגינתו ומעניק צל, פרי ויופי.