ערי עולם ומחאת האוהלים / מוטי גרנר

שיחה עם ד”ר עינת קליש-רותם, יו”ר עמותת האדריכלים בחיפה ומרצה בטכניון, על “ערי עולם” ו”המעמד היצירתי”.

ד”ר עינת קליש-רותם, יו”ר עמותת האדריכלים בחיפה ומרצה בטכניון, בעלת משרד לתכנון אדריכלי, ידועה כבעלת מעוף ומחשבה מקורית, פעילה ציבורית ותורמת מהידע והניסיון הנרחב שלה באדריכלות. בשיחה איתה נחשפתי לכיווני מחשבה מקוריים בקשר לסיבות, לתהליכים ולפתרונות אפשריים לבעיית הדיור שצפה לפני כשנה במחאת האוהלים.

מהו המושג “עיר עולם”?
“טבעה אותו סוציולוגית ששמה ססקיהסאסן בתחילת שנות התשעים של המאה הקודמת. המונח נקרא Global cities “ערים גלובליות”. היא זיהתה תופעה מאוד מעניינת שאמנם הייתה קיימת גם לפני כן, של ערים שמתחילות לקחת חלק בכלכלה העולמית ויש להן תפקיד מאוד משמעותי. יש שלוש ערים:ניו יורק, לונדון וטוקיו. כשאחת הולכת לישון השניה מתעוררת וכך שלושתן שולטות למעשה על הכלכלה העולמית כיוון שבהן יש את שלוש הבורסות הגדולות בעולם. הערים הללו למעשה מכתיבות את כל מה שקורה בכל מקום, בכל נקודה על הגלובוס, לפעמים גם על אזורים שנראים לנו כביכול נטושים או מרוחקים לחלוטין או לא קשורים לכלכלה הגלובלית. עוד היא מצאה שיש ערים בדרגה שניה ודרגה שלישית שמשפיעות בנושאים כמו תרבות ופוליטיקה. היא התחילה לדרג אותן ואחריה נעשו הרבה מחקרים כדי לנסות לאמוד את החוזק של ערי עולם. לא במקרה זה קורה בעידן שלנו. אחד הדברים המשמעותיים הקשורים לכך הוא ההפרטות הרבות, הכלכלה הקפיטליסטית שהולכת ומשתנה, מדינות עם דה-רגולציה פחות ופחות משפיעות על הכלכלה העולמית ולמעשה נותנות לגופים כלכליים שיושבים בערים גדולות הרבה מאוד כוח. לא מדובר על עיר ששולטת על הכלכלה, אלא פירמות מאוד גדולות שמתרכזות בערים והופכות אותן למוקדים בעלי כוח אדיר במרחב עם השפעה איזורית, יבשתית ובין יבשתית. יש המייחסים לערים כוח רב יותר מזה של מדינות.

אני מדמיינת את זה כך: ערים גדולות מצמיחות “אנטנות”. ככל שיש יותר מוקדי כוח בתוך הערים כך הכוח הכלכלי של אותן פירמות הולך וגדל, בצורה זו ה”אנטנה” של עיר והבורסות שלה הולכות ומתחזקות. הקשר שיש בין ערי עולם הוא לפעמים יותר חזק מאשר הקשר בין עיר לפריפריה שלה עצמה.”

זה מזכיר את תהליך העיור המואץ שהתחיל במהפכה התעשייתית: הגעה של רבים מהכפר, שם רבים עסקו בחקלאות, אל העיר, שם רבים עסקו בתעשיה ושם גם היו יותר מקורות תעסוקה.
“כן. לעיר יש כוח מאוד משמעותי והפירמות מעוניינות לשבת בערים כי שם מוקדי הכוח. גם לפני המהפכה התעשייתית היו מעין “ערי עולם”. כמו למשל ונציה שהייתה בתקופה מסויימת מרכז מסחר עולמי אדיר. אפשר לציין ערים מסוימות בדרך המשי שהיו מרכזיות מאוד, מן רשת מסחר מאוד משמעותית שהייתה לפני אלפי שנים. כבר אז לערים היה כוח גדול. כיום הטכנולוגיה משחקת כאן תפקיד חשוב. בגלל יכולת העברת מידע והון באמצעים שלא היו פעם, מתחיל להיווצר קשר חזק שלא היה קודם בין ערים. בנוסף יש התמחויות לכל עיר. קיימת חלוקה לדוגמה בין ניו יורק, מרכז פיננסי אדיר, לבין קליפורניה שהיא מרכז לפיתוח טכנולוגי (עמק הסיליקון) ומרכז תעשיות בידור (הוליווד).”

כיצד היית מתארת את מצבה של תל אביב בעולם?
“חשוב להגיד שת”א הופכת בהדרגה להיות עיר עולם. קשה לאמוד היכן ניצבת כל עיר, יש מחקרים רבים שמנסים לקטלג ולהגדיר מה התרומה של כל עיר לכלכלה העולמית, לתרבות העולמית, לפוליטיקה ועוד. ציריך, לדוגמה, היא מרכז פיננסי משמעותי לעומת ז’נבה או ניו יורק. כיום ערים “רוצות” להכנס למשחק הזה ובת”א יש “מנהלת עיר עולם”. ראש העירייה, חולדאי, יזם את המהלך לנסות להפוך את ת”א להיות עיר עולם.”

ראיתי שכתבת לאחרונה על “המעמד היצירתי”. מהו ואיך הוא מתקשר לענייננו?
“אלו שני מונחים ששניהם התפרסמו בתחילת שנות התשעים ומשום מה בארץ לא שומעים מספיק, בעיני, על התופעות האלה. לא ברור לי למה כי אני חושבת שאנחנו מדינה מאוד יצירתית, עם כלכלה חזקה מהבחינה הזאת. המונח הזה נטבע ע”י ריצ’ארד פלורידה בספרו The Rise of the Creative Class “עליתו של המעמד היצירתי” בשנת 1992 ואח”כ בספריו הנוספים Cities and the Creative Class, and The Flight of the Creative Class . שם הוא מזהה קבוצה של אנשים, אני לא אוהבת את המונח הזה “מעמד” כי הוא מאוד לא תקין מבחינה פוליטית, הם לא ממעמד סוציו-אקונומי מסויים. מדובר על קבוצת אנשים שיש בהם מן המשותף: הם יוצרים מתוך אוטונומיה שלהם. הם מקבלים שכר עבור עבודה יצירתית, המצאה. הם לא מחפשים את המפתח מתחת לפנס. הם מנסים לפרוץ וזה בכל תחום. אני מדברת לא מעט על המעמד הזה בטכניון, לא מדובר רק על אמנים ואנשי עיצוב, גם הם כמובן אנשים מאוד משמעותיים, אבל גם בתחום של בנקאות, רפואה, תעשיות ביטחוניות, בחינוך – אנחנו שומעים על מנהלים יצירתיים ועל מורים יצירתייים ועל אנשים שיוזמים פרוייקטים חדשים. בכל תעסוקה שהיא אנחנו יכולים למצוא אנשים שהמנדט שלהם הוא לחשוב בצורה אוטונומית.”

ולפעמים אולי לא מקבלים מנדט אלא יוזמים בעצמם ולוקחים את המנדט.
“לפעמים כן. ריצ’רד פלורידה מגלה בארה”ב שהאנשים האלה, שאמורים להיות יצירתיים בתחילת המאה ה-20, מנו כ- 3 מיליון ובמחצית השניה של המאה ה-20 הם כבר עלו ל- 30 מיליון. הם לא מהווים את עיקר כוח העבודה בארה”ב, הם בסך הכל כ-30% מכוח העבודה. המעמד שנותן שירותים – עו”ד, מנהלי חשבונות ועוד הוא עדיין המעמד הגדול והמשמעותי יותר. המעמד העובד, הפועל, דוקא קטן: בתחילת המאה ה-20 הוא היה למעלה מ-40% והוא ירד בצורה דרסטית לפחות מ-20% ולמעשה נהיה מעמד – המילה מעמד אינה נכונה אבל כך מגדיר אותו פלורידה –מעמד שבו יש אנשים בכל תחום שהוא שתפקידם הוא להמציא וליצור והם מהווים כיום בסביבות 30%. עוד הוא מגלה שעיקר הכלכלה עוברת דרכם. למרות שהם מהווים רק 30%, הכספים שעוברים בעולם עוברים ברובם דרכם. איך זה מתחבר לנושא של ערי עולם? זה בעיני משמעותי מאוד. פלורידה מתחיל את סיפרו בתיאור של האנשים האלה. הוא מגיע לאחת האוניברסיטאות המפורסמות של בוסטון והוא רואה סטודנטים אחרי לימודים שמחפשים עבודה. הם בעצם לא מחפשים עבודה, הם קודם כל בוחרים את העיר שבה הם רוצים לגור ואז מחפשים שם עבודה, כי הם אוהבים את העיר ויודעים שהעבודה תגיע אליהם. כך זה עובד ולא ההפך. כשאני שומעת שצריך להביא היי-טק לפריפריה, אני אומרת שצריך ליצור עיר שאליה ירצו להגיע אנשים שבגללם יגיע היי-טק. הוא מתאר את החיים האורבניים של המעמד הזה וחוקר את ההעדפות שלהם: איזה ערים הם אורבים, מה הם עושים שם, איזה מרחב ציבורי הם צריכים, איזו תרבות הם צורכים. הוא מדגים את החשיבות של ערים כאלה בעולם. הם האנשים שבעצם דרכם עוברת עיקר הכלכלה היוצרת. הם לא היחידים שמניעים את הכלכלה אבל הם הסקטור המשמעותי ביותר שקיים היום.”

הם אולי גם יוצרים מקומות עבודה עבור אנשים פחות יצירתיים.
“בוודאי. מדברים לפעמים על ה”טייקונים” שהם מייצרים מקומות עבודה אך המעמד היצירתי מייצר הרבה יותר מקומות עבודה. ההבדל הוא בין לייצר חללים, משרדים, לבין אנשים שמביאים את המוח שלהם לתוך המקום הזה ומייצרים את הרעיונות ואת התוכן. אם נחזור לרגע למושג של ערי עולם, ישראל עולה מבחינת גודל האוכלוסיה ואינה מגיעה לגודל של עיר עולם אחת. בעיר עולם אנו מדברים על סידרי גודל של 10-15 מיליון ויותר – טוקיו רבתי מגיעה לכ-30 מיליון! וזה בשטחים של בערך מדינת ישראל. לדוגמא – לוס אנג’לס רבתי גדולה יותר משטח מדינת ישראל בלי הנגב. ניו יורק רבתי גדולה הרבה יותר מישראל בלי הנגב. אנחנו רוצים להרגיש מדינה גדולה אבל אנחנו כמו עיר קטנה… בקשר לניסיונות להביא דברים לפריפריה – קודם כל אני לא בטוחה שבישראל צריך שתהיה פריפריה, כי אם נסתכל על ניו יורק רבתי או טוקיו רבתי – אתן כמה מספרים כדי לסבר את האוזן, ישראל בלי הנגב היא בסביבות 8000-9000 קמ”ר כשלוס אנג’לס רבתי היא בערך 12,000-13,000 קמ”ר, מטרופולין ניו יורק – כ-17,000 וטוקיו רבתי 14,000. אין שום סיבה שמקומות כמו כרמיאל, עפולה ויקנעם למשל, בעזרת כביש 6, לא יפרחו ויוזנו מאותה כלכלה יוצרת שמוקדה בת”א.”

אז המעמד היצירתי יכול לגור באיזורי הפריפריה שהזכרת? או שהוא מחפש לגור כמו במחאת האוהלים דוקא בשדרות רוטשילד בת”א?
“פלורידה טוען שהם מחפשים את האורבניות והשירותים שהיא יכולה להעניק להם ואז העבודה תגיע אליהם. הנושא של דיור בתוך חיים אורבנים עם תרבות, עם בלוי ופנאי בצורה אמיתית למעשה קיים כיום בארץ רק בת”א וזו אחת הבעיות, אחת הסיבות שהביאו אותי לכתוב על זה וזה מצער אותי מאוד. כן, אנשי האוהלים רוצים לגור ברוטשילד והיו כאלה שחשבו שזה פינוק. אני לא חושבת שזה פינוק. אנשי המעמד היצירתי חיים ב”סטרס” מאוד גדול, מחליפים מקומות עבודה כל שנתיים שלוש ולעיתים קרובות אין להם את הביטחון שהיה בדור הקודם של אנשים שעובדים מגיל 25 ועד לפנסיה באותו מקום. הם אנשים שצריכים אתגרים, צריכים עניין ולכן גם החיים שלהם הרבה יותר לחוצים, אגב, גם מבחינה כלכלית זה בפירוש לא מעמד עשיר. אנשי המחאה הם אנשים שבדיוק מגיעים משם. הם צריכים את אורח החיים הזה והיום ת”א קטנה עליהם. אם נחזור לרגע לדימוי של עיר עולם אני רואה כיום את ת”א כמו שואב אבק ענק שמושך פנימה המון שרבים מפסידים ממנו: אלה שבחוץ מרגישים ריק ואלה שבפנים נדחסים לתוך כאוס בלתי אפשרי עם ביקושים עצומים והיצע מאוד קטן. אין שום סיבה שכל המדינה לא תהפוך לעיר יצירתית אחת גדולה, במיוחד שאנו מדברים על כלכלה בריאה שקיימת אצלנו. אין שום סיבה שתל-חי או כרמיאל או יקנעם לא יהפכו לשלוחות של ת”א. אלא מה? – חייבים תשתיות. ראשית, חייבים לפתח מאוד מערכות של תחבורה ציבורית שיכולות להסיע מיליוני אנשים כל יום ובצורה נינוחה יחסית. שנית – דיור סביר. שלישית – מרחב ציבורי. לא לכל אחד יש גינה פרטית גדולה ולכן חייבים מרחב ציבורי גדול, נוח ומעשיר דוקא בערים צפופות. לצערי בארץ לא חושבים על תכנון במדינה כעיר עולם אחת. אי אפשר לשים את המעמד היצירתי בפריפריה ולתת לו לחכות שעה בפקקים בשביל לעבוד ולהתפרנס. אין סיבה שאדם שחי בעפולה יגיע לעבודתו תוך 20-30 דקות. כשיהיו מערכות כאלה וימזערו את בעית המרחק והזמן, המעמד היצירתי יוכל להתפזר.”

כולי תקווה שקברניטי המדינה ואנשי הממון ששולטים בכלכלתה ישכילו להבין את האמת עליה מצביעה ד”ר עינת קליש-רותם. החיים בבועת ת’א הופכים לבלתי אפשריים. הרעיון של לגור בפסגה על הר בגליל ולהתפרנס בעיר הגדולה – הוא חלום מדהים שאני מאמין שהרבה אנשים ירצו לממש.