מהצריף של גרבר ועד ריצ’ארד השלישי

יוסי גאברמפגש וראיון עם השחקן יוסי גרבר, זוכה פרס מפעל חיים בתיאטרון. הילד משכונת מחלול בת”א שביקש להצליח כשחקן רק כדי שהמורה למתמטיקה שלו לא יזכה להיכנס להצגה שלו.

יוסי גרבר. צילום: רונית נוביק

יוסי גרבר, שחקן תיאטרון הקאמרי, זוכה פרס מפעל חיים בתיאטרון, כבר 60 שנה על הבמות. חובק מאות הצגות שבהן גילם גלריה רחבה של דמויות, הבעות וגם בובות. “מגוון דמויות שכל אחת מהן עוצבה בקפידה, בדייקנות, ביד אמן כשרונית ומתוך אנרגטיות מתמשכת.” כתבו השופטים בנימוקיהם. תשואות הקהל באולם והצדעתו לגרבר היו עדות לאהבה האדירה שעוטפת אותו לכל אורך הדרך. הוא נושק לגיל 80 ,עומד כמעט מידי ערב על במה ומציג בארבע הצגות שונות: ימי שלישי עם מורי, מכלת, המלט, משפחה חמה. במקביל עורך חזרות לשתי הצגות חדשות שבהן מגלם 4 תפקידים שונים: ‘ריצ’ארד השני ו’ריצ’ארד השלישי. יש גם חדשות טריות – הצגה חדשה “אורות נודדים”, שבה יגלם את דמותו של המפיק הידוע שמואל גולדין. מה עוד אפשר לבקש?

נפגשנו בביתו הנושק לחוף הים. סלון עטור ציורים וצילומים של גרבר מתקופות שונות בקריירה שלו. מבעד זכוכית שולחן העץ ניבטים חלוקי נחל ובובות שונות. גרבר, לבוש חולצה לבנה, קיבל את פני בחיוך שאופייני לו. הוא היה במצב רוח מרומם מאחר שהתבשר לו שקיבל תפקיד במחזה חדש. איתמר, שאדבר אודותיו בהמשך, מזג לנו יין אדום ולבקשתו של גרבר גם הוסיף לחגיגה פינה-קולדה. בדלי הסיגריות נערמו במאפרה והיין התרוקן.

באיזה גיל היה ברור לך שתהיה שחקן?
“אני חושב שבגיל 6 כבר בחרתי להיות שחקן. לאחר שראיתי את ההצגה הראשונה כל כך התלהבתי שניסיתי לשחזר אותה והצגתי את מה שזכרתי ממנה בפני הילדים בשכונה. אפילו אספתי כסף מהילדים שצפו בי. אחר כך הצגתי בפני ילדים בשכונת צפון תל אביב וגם מהם הרווחתי כסף. בגיל 12 כבר הצגתי בתיאטרון הילדים של תיאטרון האהל, “בָּמָתֵנוּ”.”

נולדת וגדלת ממש ליד הבית שאתה גר בו כעת.
“נולדתי בשכונת מחלול בחוף גורדון, 100 מטר מהבית שאני גר בו היום. אמנם חיינו בתוך צריפים (איתמר שולף צילום בשחור לבן שתלוי על הקיר ומראה לי את השכונה בשנות השלושים.) לכאורה חיינו בשכונת עוני אבל תושביה היו אנשים תרבותיים. הלכנו להצגות, היה לנו מנוי לספריה, היה בצריפנו פסנתר שאחותי נגנה בו. 30 מטר מכאן גרו פולה ובן גוריון. אני זוכר שכילדים היינו משחקים, ופולה הייתה צועקת לנו: ילדים, שקט! בן גוריון ישן שנת צהרים.” היינו מביטים על בן-גוריון ואומרים “הנה המשוגע שהולך לים לעמוד על הראש”.”

מהי תל אביב עבורך?
“אני מאד אוהב את תל אביב וקשור אליה. היא עיר עם עשייה אמנותית המתחרה בערים הגדולות באירופה, להוציא את לונדון וברלין. מאחר שיש לי זיכרון צילומי אני מהלך בעיר ורואה מול עיני כל הזמן מה שהיה פעם. הסופרמרקט של רחוב בן יהודה היה פעם הוילה היחידה בתוך תל אביב. היא הייתה שייכת למשפחת שוקן אבל קראו להם אז אחרת. בית הכנסת הקרוב היה גן ילדים של דבורה וברכה. קופת חולים הייתה צריף. היום היא בניין בן 3 קומות.”

בצעירותך פוטרת מארבע תיאטראות. מה חיזק אותך להמשיך בדרכך ולא להיכנע?
“לאחר שפוטרתי מתיאטרון ה”קאמרי”, “הבימה”, “המטאטא” ו”האהל”, נסעתי לאנגליה ללמוד משחק באקדמיה המלכותית. לא חשבתי במונחים של לשרוד או להצליח. אמרתי לעצמי שאני אוהב לשחק ואשחק גם אם יאמרו לי שאוכל להציג רק במטולה. מה שבאמת גרם לי לרצות ולהצליח הוא שבתיכון חדש, ששיחקתי גם בו בתיאטרון, הייתי גרוע במתמטיקה. המורה שלי דאז, צבי, התעלל בי. אמרתי לעצמי שאני חייב להצליח במשחק כי יום אחד כשאשחק באיזה שלאגר והמורה שלי יעמוד בתור לקנות כרטיס, אלך ואומר בקופה לא למכור לו כרטיס שלא יוכל להיכנס להצגה.”

ספר לי על ההצגות החדשות שלך.
“בריצ’ארד השני אני מגלם את גונט שהוא החונך של ריצארד השני. הוא נפטר במערכה הראשונה ובמערכה השנייה אני משחק תפקיד קומי של גנן זקן שמדבר על הגן כמטאפורה לממלכה. בריצ’ארד השלישי, במערכה הראשונה, אני משחק את המלך שנפטר ובמערכה השנייה אני מגלם את ראש העיר. אני מוריד את הכובע לפני איתי טירן שמגלם את שני הריצארדים. הוא עושה וירטואוזיה. מביים אותנו ארתור קוגן, מורה למשחק בבית צבי ובתלמה ילין.
חלק מהקונספציה במחזה יושבת על תקופה אליזבטנית, שבה המחזה נכתב וחלק נשען על תקופתנו. אנו משלבים אקדחים למרות שבתקופה ההיא טרם היו. התלבושות לא מסגירות תקופה מסוימת ועל ידי כך מודגשות האינטריגות הפוליטיות. זוהי קלאסיקה כי מאז מאום לא השתנה. אין חדש תחת השמש למרות שהמיתולוגיות היווניות נכתבו לפני 5000 שנה ושקספיר לפני 400 שנה. אותן אינטריגות, מאפיות, בעיות הון-שלטון וכדומה.
רק אתמול הודיע לי עומרי ניצן שקיבלתי את התפקיד בהצגה חדשה ששמה “אורות נודדים”. אתמול הייתי עייף מדי בכדי לעכל את הבשורה אבל היום בבוקר התלהבתי כמו ילד קטן. ראי, אני בן 78 וחצי ועדין מתלהב כילד מתפקיד חדש.”

ספר על ההצגה.
“זהו סיפורו של המפיק המצליח שמואל גולדין שחי בסוף שנות השלושים בהוליווד. הסיפור מתאר גם את חיי העיירה היהודית בשנת 1900 שאנשיה היו אנשים עם אמביציות, לא הבינו בספרות וקולנוע אבל חיפשו משהו חדש לעשות ממנו כסף. הם שרדו בזכות התקווה והאמונה שהייתה בלבם. יחד עם דן שפירא אנו מגלמים את דמותו של המפיק, שפירא מגלם את גולדין בצעירותו. אני לא יודע הרבה על המחזה הזה אבל קראתי את המונולוגים והם מצוינים.”

ומבעד לתפקידים והמסכות- מי אתה יוסי גרבר?
“אני קודם כל יהודי עם שורשים הקשורים בתת-מודע ליהדות המזרח אירופאית. שנית, אני חושב שאני ציוני. יכולתי לשחק בדרום אפריקה ולהיות שחקן עשיר. יכולתי באותה המידה להצליח בתיאטרון באנגליה, הציעו לי לשחק שנתיים ולקבל אזרחות. קיבלתי הצעה לשחק באמריקה ב”אני אוהב את לוסי” אבל וויתרתי על הכל ושבתי לארץ. אני לרגע לא מתחרט שלא עשיתי חו”ל. מזה אני מבין שאני ציוני. מה עוד ציוני בעיני? בשנות השישים שרק הקימו את דימונה, שיחקנו שם באיזה צריף את “עוץ לי גוץ לי”. היו 10 אמהות באולם ו 10 ילדים קטנים. אני זוכר שאפילו את האוכל הם הניחו על הבמה. זה היה ממש פרימיטיבי. בשנות ה-90, חנכו בדימונה היכל תרבות ענק ויפה והוזמנו שוב לשחק באותה הצגה. הפעם נורא התרגשתי. האולם היה מלא. רוב הילדים לבשו חולצות לבנות שכמו כיבדו את המעמד של להגיע לתיאטרון. פתאום הבנתי את המפעל הציוני. ריגש אותי עד דמעות.”

אתה יכול לדבר גם היום במונחים של ציונות?
“חבל לי לראות שהפכנו למדינה קוטבית של עניים ועשירים. שבמבחנים האירופאים במתמטיקה ירדנו מעשרת המקומות הראשונים למקום 36, מקום לפני אוגנדה. חבל לי לראות שהתיאטרון לא יכול לשחק רפרטואר עשיר, מה שהיה לו פעם ומוכרח להוריד את המכנסיים כדי שיהיה לו כסף. כואב לי שהמדיניות מתנהלת לא נכון. אבל אני לא יכול לשפוט.”

מה גורם לך אושר?
“אני אוהב את החיים, אוהב לקרוא ספר טוב, לראות את השקיעה, אוהב לראות פרחים חדשים שצומחים בגינה שלי והיום ראיתי שעץ הזית ששתלתי נקלט ואני מאד שמח על כך. אני בעיקר רואה את חצי הכוס המלאה, לא מתוך השקפה פילוסופית, אלא קיבלתי זאת כירושה מאבא שלי. אני אוהב לענג את הקהל שלי לא בגלל שאני פילנטרופ גדול אלא כי אני אגוצנטרי ואגואיסט גדול כי מה שהקהל נותן לי בחזרה זו אהבה וכנראה שאני מאד זקוק לה.”

איתמר, יש בינך לבין יוסי קשר מדהים. אתה בן 31 מה מחבר ביניכם?
“הכרתי את יוסי כשהייתי חייל, לפני 11 שנים, דרך חבר משותף ששיחק יחד עם יוסי באותה הצגה. הפכנו לשלישיה. ככל שחלפו השנים פער הגילאים נטשטש. מזה שנים הוא ממלא אצלי מקום מרכזי בחיים. מקום של סבא. מאידך הוא גם החבר הכי טוב. זה בא מהמקום שהוא לא שופט אנשים אלא מקבל אותם. אנשים שהכיר במהלך השנים זוכרים ומוקירים לו את החום, האהבה והפשטות שהעניק להם. אני לא החבר היחיד שלו. יש לו מעגל חברים כזה. (יוסי מעיר לו-“אבל אתה הכי קרוב אלי”)
יש זוג שחי היום בארה”ב, הם ידועים שם ובעלי ממון. כשהתגוררו בארץ, הוא למד כינור ובת זוגו אני חושב שהיתה רקדנית. הם היו אמנים חסרי פרוטה. לא היה להם כסף לאוכל. יוסי לא רק שהיה קונה להם אוכל כדרך קבע, הוא גם שכן אותם בביתו. הם זוכרים לו את זה עד היום.”

בינתיים, חבר נוסף של יוסי ביקש לבקרו. דוגמן לשעבר שחי בניו יורק וכיום מנהל תצוגות אופנה של חברה ידועה מאד. יצאנו שלושתנו, יחד עם הכלבה של יוסי לקפה בשדרות בן גוריון. השקיעה הכניסה עמה את צבעי השבת. דמויות עם כלבים, רוכבי אופניים למיניהם, אלו שפוסעים אל הים או שבים מהשקיעה מלאו את השדרה. חיים.

יוסי גרבר לא שואל שאלות על דברים טובים וטוען שסוד ההצלחה בחיים הוא אהבה אמיתית ואמונה בהליכה בדרך שנבחרה. בעיני, יוסי גרבר הוא אדם נפלא וייחודי. אני מדמה אותו לעץ הזית שנקלט בגינתו ומעניק צל, פרי ויופי.