נותנת את הלב

הסרט “הנותנת” הוא יצירת ביכורים מורכבת בה הגברים במושב הם לא יותר מאובייקט מיני וגיבורתהנותנת הסרט משתמשת בהם למטרותיה. ניתוח מעמיק של היצירה מנסה לחשוף את העלילה שמעבר למין ולשתיקות הממושכות.

“ומי שאוהב, בל יעלה אל העיר” (דוד אבידן)

שדה פתוח, סוס שחום ויפהפה עומד. תוך מספר רגעים הוא מתחיל בדהירה מהירה, בחופשיות בה רק סוס יכול לדהור. בחצותו את הכביש הצר, מכונית המגיעה מהעיקול פוגעת בו. מסך שחור.
כך נפתח “הנותנת”, סרטה הראשון של הגר בן אשר. בתחילה חשבתי שהסצנה הזאת נועדה להיות אקספוזיציה שנועדה להכניס את הצופים אל הלך הרוח של מושב, בו מתערבבים הקידמה עם הטבע, החיות עם האדם, אך ככל שהסרט התקדם התבהר לי שסצנת הפתיחה היא תקציר הסרט.

תמר (הגר בן אשר) היא אם לשתי בנות, והן מתגוררות יחד במושב. בחייה קיימים גם שלושה מחברי המושב (יואב לוי, צחי חנן ואיצ’ו אביטל) אותם היא מספקת מינית ולהיפך, במעין שגרה טבעית ומרגיעה. הרכב שמגיע מן העיקול מייצג את שי (ישי גולן), שפוגע אנושות בחופש שלה מעצם כניסתו לעולמה. מלבד המשחק המשכנע והריאליסטי של תמר והגברים המקיפים אותה, בן אשר מציגה בימוי מחושב ומסוגנן. עמית יסעור מצלם בדיוק רב פריימים בהם הקומפוזיציה תומכת במתרחש, בהם שוט של בית דרך סורגי המרפסת, של צינור השקיה וביצה נשברת מעניקים רובד נוסף ועומק. החיבור לטקסט המועט שנאמר בסרט מבליט לצופה את המשמעות האמיתית. תמר מתפרנסת ממכירה של ביצים (לא נראה שיש צורך להסביר את הרובד הנוסף) ודואגת לשבור תבנית כדי לצאת מהתסבוכת שנוצרה. שי הוא וטרינר, המעניק לחיות הפצועות טיפול רגיש ואוהב ובהמשך מטפל גם בבנותיה של תמר. הבחירה במושב כמקום ההתרחשות אינה מקרית. תמר לא יכולה הייתה ליהנות מאותו החופש, המיני והמגדרי, בקיבוץ בו כולם שותפים לכל עניין או בעיר בה אדם אינו מכיר את שכנו. המושב הוא דרך הביניים המאפשרת סקס של ניכור עם חמלה, אירוטיקה מעורבבת ברגש, אהבה נטולת היקשרות.

בבסיסו, הסרט מציג עולם הפוך מגדרית, עולם בו תמר היא הגבר. היא מנותקת מהתפקיד האימהי שנגזר עליה ומספקת את צרכיה דרך מספר גברים במקביל, איתם היא מבצעת סחר חליפין של מין בתמורה לטיפול בבעיותיה. עסקה ממנה שני הצדדים נהנים במידה שווה פחות או יותר. כששי החומל נכנס לתמונה, הוא מנסה לפרוק מעליה את גבריותה ובקיומו דורש ממנה להיות האישה שהיא לא ובמקום זאת הופך בעצמו לאישה. היא נשארת עד מאוחר בעבודה, ובנותיה יודעות שאין להפריע לה באמצע העבודה. הוא זה שיוצא מוקדם לאסוף אותן מבית הספר ונכנע לבקשותיהן. לאורך כל הסרט מתרחש ביניהם המאבק בו כל אחד מושך לכיוונו דרך סצנות הפוכות של סקס, טיפול בילדות ותיקון כלי הרכב שלהם – היא על אופניים ישנים המספקים לה צורך בטיפולים תכופים והוא בטנדר עם תא מטען פתוח הדורש ממנו לעצור ולהרים, לכסות ולחזק. בכל פעם אחד מהם מתגבר וכובש את מקומו כגבר ומיד אחר כך נופל תחת כוחו של השני. מאבק בו כולם מפסידים, אך בעיקר בנותיה של תמר. סצנת הסיום מבהירה מי המנצח.

החוליה החלשה בסרט היא הדיאלוגים. רוב הזמן הדמויות לא מדברות, לא בחיי היומיום, לא תוך כדי הסקס ולא על קשיי הזוגיות. במעט שנאמר, הכל בסדר. על אף שזה כנראה נכון,( מכיוון שבאמת היה לתמר בסדר עד לכניסתו של שי אל חייה), לצפות בסרט שלם בו הכל נאמר בפשטות ובמונוטוניות שאינה תומכת בתפניות העלילה, מרגיש כחוסר ביצירה קולנועית מבוימת היטב.
במהלך הצפייה נזכרתי בסרט הצרפתי “יחסים פורנוגרפיים”, בו העלילה אורבנית במהותה – מפגשים בבתי קפה, זיונים בבית מלון, ראיונות במשרד או בית מטופח. הסרט מועבר דרך הדיבורים על מה שהיה בין בני הזוג והחוסר המורגש הוא של הזיונים עצמם (ברגעים האלו הצופים נשארים מחוץ לדלת החדר, מלבד פעם אחת). ואילו ב”נותנת” בדיוק ההיפך: סצנות הסקס מובאות כמו שהן בחיים הרבה פעמים, לא נוחות, לא מתואמות, והן נפרשות לעיני הצופה. הדיבורים, כאמור, כמעט לא קיימים. החוסר במילים וחוסר הנוחות בסקס הן עיקר הסיבות בגללן אני חושבת שרבים מן הצופים, בוודאי אלו המורגלים באסקפיזם, לא יצליחו ליהנות מהסרט. נוסף לזאת, הסרט אינו מאפשר רגע מנוחה. על אף שהוא מציג עלילה פשוטה לכאורה הוא דורש מהצופה לחפור בין הפריימים, לחבר בין הרמיזות המפוזרות לכל אורך הדרך ולדלות את הרעיון המרכזי ואת המהלך העלילתי שמעבר. בן אשר יוצרת סרט המצריך מן הצופים לעשות מאמץ ולצאת מהקופסה בה הם התרגלו לראות סרטים, להגיע אל השורה התחתונה דרך ניכור מהדמויות ולא היצמדות אליהן. לא פשוט, אבל מעניין.