החזיונות הבלתי פוסקים של דוקי דרור

הבמאי הדוקומנטרי דוקי דרור בילה שבע שנים בחייו ביצירת סרט היסטורי ניסיוני שצולם בגרמניה, עדינה2פולין, ישראל, ארה”ב ובריטניה. בעבודתו בחן את חייו ומעשה ידיו של אריך מנדלסון כדרך להבין את עצמו.

אם יגידו לכם שיש סרט על איזשהו אדריכל שתכנן כמה בנינים, זה כנראה לא יעניין את רובכם. אם גם יגידו לכם שקוראים לו מנדלסון, אולי יהיו כאלה ששמעו פעם את השם. לעומת זאת, עיני האדריכלים וחובבי האדריכלות ינצנצו באהבה ובהערצה. דוקי דרור לוקח אותנו לחוויה שבסופה עיני כולנו נוצצות. את הסרט הכרתי כסטודנטית לקולנוע בשנתי הראשונה. רציתי לראות איך עושים סרטים ודוקי הציע לי להצטרף ליום צילום. כעוזרת הפקה הבטתי מהצד על המתרחש והאמת? היה קצת משעמם. לא הבנתי מה מושך את דוקי לרדוף אחרי בניינים, מכתבים ואנשים שאותו בן אדם השאיר אחריו. אחרי 7 שנים של עבודה, שבמהלכן דוקי ביים סרט נוסף, הסרט יצא לאור. מאז, לאט ובסבלנות, הוא מושך אליו ומאגד סביבו קבוצות אנשים.

הסרט “חזיונות בלתי פוסקים” עוקב אחר סיפור חייו של אריך מנדלסון, ארכיטקט יהודי גרמני שהיה חלק מתנועה מודרנית, אקספרסיוניסטית. מנדלסון ראה את הבניינים בהקשר הסביבתי שלהם ומיאן ללכת בקו ישר עם שאר האדריכלים, דבר שגרם לו הרבה קשיים. את הסקיצות הראשונות שלו הוא החל ליצור במלחמת העולם הראשונה. הן היו קטנות מאוד ,חלקן בגודל של בול כדי שיוכלו להישלח לאהובתו לואיז, אחריה חיזר עוד כשהייתה בת 16. ציוריו ודמיונו העשיר שבו את ליבה ולואיז הייתה יד ימינו, תמכה בעבודתו בכל עת ובעצם ויתרה על קריירה כנגנית צ’לו. הסרט בנוי סביב סיפור אהבתם שידע תמורות רבות.
מנדלסון בנה 97 בתים ביניהם: מגדל איינשטיין בפוטסדאם, כולבו שוקן, בית ויצמן, בי”ח רמב”ם ועוד רבים נוספים.

הסרט מתחיל בקולות הבמאי והצלם כשהם משוחחים ומחפשים את הבניינים של מנדלסון. תהיתי רבות מדוע בחר הבמאי להתחיל כך את סרטו, זו אינה טעות עריכה אלא בחירה מודעת. בהמשך הסרט רואים הצופים את הצוות עובר במקומות נוספים לצורך הצילומים. אחת הסצנות מתחילה כשפיליפ הצלם מנקה את העדשה בעוד הבמאי מנסה לשכנע שומר שיכניס אותם לביתו של מנדלסון ,אך ללא הועיל. הם נפנים משם, ובדרכם החוצה שאנחנו רואים את החצובה ואת הצוות. האם זהו עולמו של מנדלסון או עולמו של הבמאי, דוקי? האם “החזיונות הבלתי פוסקים” עליהם מדבר מנדלסון שייכים רק לו או שמא דוקי אומר לנו כי חזיונותיו שלו עצמו אינם פוסקים? שניהם מנסים לתפוס את המרחב דרך המצלמה, בתום כל בניית בניין או מגדל, מנדלסון צילם את עבודותיו.

רבים מסרטי התעודה מביאים קריינים המדברים בגוף שלישי, מעין מספר כל יודע , המוביל את מהלך הסרט. כאן הבמאי עשה צעד יחסית חדשני כאשר ניהל שיחות, מעין ראיון, עם הדמות לואיז. הקריינות היא בגוף ראשון, הן של לואיז והן של מנדלסון. בהאזנה ראשונית אנחנו מופתעים לשמע קולה של לואיז, הכיצד זה קורה שהיא משתתפת באופן פעיל בסרט? מי הרשה לבמאי לעבור על חוקי הכרונולוגיה ולדמות לנו ראיון אמיתי עם דמות שנפטרה לפני שנים? כעבור דקה או שתיים כל זאת נשכח מאיתנו מכיוון שלואיז נשמעת אמינה ומשכנעת. היא מושכת אותנו אל סיפורה ודרכה אנחנו מכירים את מנדלסון. הבמאי נזהר ביצירת ה”ראיון” עם לואיז ובונה לנו סיפור מסגרת של שני יוצרים המשוחחים יחדיו על יוצר אחר, מנדלסון.
הבמאי ניסה ל”החיות” את הבניינים והסקיצות דרך שיחזור הציורים על ידי האדריכל ירמי הופמן. וצילום הבניינים מאותה זווית שבעבר צולמו בתמונות סטילס, כדי לראות מה נשאר מהם היום. התוצאה היא דילוגים בין ההווה לעבר ורצון לטשטש ביניהם כדי להוכיח את המסקנה שהעבר וההווה חד הם.

במאים רבים בוחרים לעבוד עם עורך שלא לקח חלק בתהליך היצירה לפני כן מהפחד שיתאהב בחומרים שלהם. זאת בעיקר בשל חומרי צילום שלקח זמן רב להשיגם, בין אם בגלל מרואיין לא קל ובין אם לוקיישן בעייתי. כאן הבמאי בחר לערוך את סרטו בעזרתה של דיתה גרי, יועצת התסריט, ועינה החדה של גליה אנגל מאיר דרור (תסריט ותחקיר). הבמאי חתך בזמן כל סצנה רגע לפני המיצוי שלה. אפילו כשסטה מעט מסיפורו של מנדלסון, כדי לספר על הרומן של לואיז, הוא לא נשאב לשם. הוא מחזיר אותנו לאופן בו מערכת היחסים שלהם השפיעה על עבודתו. בזכות הרומן עם לואיז, מנדלסון בונה עבורה את “כלוב הזהב”. בית מרשים ביופיו שבו בכל פרט הוא מבקש ממנה “הישארי עמי” ומצד שני, שולח מסר ברור שהוא השולט. הכל תוכנן במיוחד לפי בקשתו, החל מהריהוט וכלה בשמלות הערב והתכשיטים שלואיז ענדה. זו דוגמא לטוטאליות של מנדלסון.

הבמאי בוחר לחשוף בפנינו את גאונותו של מנדלסון בצורה איטית ולא בבת אחת. הבית הראשון בו דן הסרט הוא בית הטהרה שמנדלסון תכנן בפולין. לרוב הדעות, הוא לא נראה מיוחד מבחוץ אך כשמביטים פנימה מבחינים את הדיוק בפרטים הקטנים שהיו חשובים מאוד למנדלסון. הבמאי פורש בפנינו בתים נוספים ואט אט אנחנו למדים להבין מה אחרים רואים במנדלסון שלפני כן אנחנו לא ראינו. לדוגמה: מגדל איינשטיין בפוסטדאם, שתוכנן עבור האסטרונום ארווין פינליפרוינדליך כדי לספק תצפיות תומכות שיוכיחו את תורת היחסות. המגדל בנוי בצורה אליפטית הפונה מעלה, כאשר החלונות מעוגלים והמדרגות בצורת משולשים. עד היום הוא אתר עליה לרגל של סטודנטים לאדריכלות המגיעים כדי ללמוד ממנו.

אריך מנדלסון מראה לנו מה קורה בנוף שלנו בעקבות השנים והמלחמות. נוף שאנחנו מביטים בו יום יום, עלול להיעלם על ידי פצצה אחת בשבריר של זמן. עבודתו מוכיחה לנו כמה אנחנו מושפעים מההיסטוריה והפוליטיקה. מנדלסון הוא דוגמה קלאסית ליהודי הנודד המחפש אישור וגושפנקה בכל מוסד ותוך כך הוא הצליח לשנות את פני האדריכלות המוכרת.
בסרט יש התכתבות לא סמויה של הבמאי עם מנדלסון. שניהם יוצרים המנסים לחדש בכל דרך אפשרית, לעניין את הצופה ולהרחיב את דמיונו. האם הם הצליחו? את זה אתם תשפטו.

הסרט “חזיונות בלתי פוסקים” זכה במקום הראשון בפסטיבלDocumentary Edge בניו זילנד,
וממשיך להקרין בסינמטק תל אביב ובפסטיבלים בחו”ל.