רומן בחצר האחורית

יותר איטי מלב“יותר אטי מלב” הוא סרט חדש שמתאר את הצד האפל של העיר והאהבה. יוני זיכהולץ (שביים יחד עם ינאי גוז) מדבר על קיצוניות , שיתוף פעולה ובחירת שחקנים .

יותר איטי מלב. צילום: ינאי גוז

יוני זיכהולץ הנו אמן רב פעלים: שחקן, במאי, תסריטאי, מחזאי, משורר, כותב פזמונים ומורה למשחק. דמותו רב גונית: הוא ישיר, מוכשר, אנרגטי, מהיר מחשבה, כריזמתי ויוצר ללא הפסקה.
בבחירת מרואיין ושרטוט דמות, אני בוחרת באנשים שמסקרנים אותי, בדרך כלל הם דמויות שאני מכירה, מעריכה ומכבדת. לכן לבי ופי אחד הם. את יוני אני מכירה כמורה, כידיד אמת, כאדם בעל נשמה ענקית ולב רחב. אנו חולקים יחד את אותו בית קפה שכונתי ולשם שינוי נפגשנו בו הפעם לשם חשיפה.

סרטו השני של יוני, בן 35, בשיתוף פעולה נוסף עם הקולנוען ינאי גוז, מספר את סיפורה של לילי, סופרת בת 30 המחפשת רעיון לספר השני שלה. לפני שהיא שוקעת בתרדמת אמנותית היא פוגשת בנינו, אמן רחוב ביום ומציצן בלילה. הם נפגשים בבר “המתנ”ס” בתל אביב שאליו מגיעים טיפוסים חד פעמיים, קיצוניים ואפלים. היא מחליטה, ללא ידיעתו, להפכו לדמות הראשית בספר שלה. היא נכנסת לחייו, “גונבת” אותם לתוך סיפרה החדש וגורמת לנינו להתאהב בה. אבל לילי לא יודעת שגם נינו מציץ לתוך חייה שלה. העניינים מסתבכים כשהיא מתחילה להתאהב בו באמת.

יוני זיכהולץ

בדומה לגיבורת הסרט,זהו גם הסרט השני שלך. שניכם בשנות השלושים וחיים את האמנות בנשימה אחת עם החיים. אילו קווים נוספים משיקים בינך לבין לילי?
“תמיד חיפשתי לכתוב על הפייט הזה בין אהבה ואמנות. בימי הרווקות שלי, כשהתעסקתי בתיאטרון ובקולנוע, לא מעט פעמים מצאתי שהחיים האמיתיים מתנגשים עם היצירה שלי. לא תמיד ידעתי באיזו דרך לבחור. אתה שוקע פנימה וזה מאפיל על העולם שלך. כמו לילי, לקחתי לא פעם החלטות בחיים רבע שעה מאוחר מדי. כשלילי בוחרת באהבה היא בוחרת בה רבע שעה מאוחר מדי.”

באילו נושאים החלטותיך היו מאוחרות מדי ב’רבע שעה’?
“רבע השעה שלי מתייחסת בעיקר לנושא האהבה. בחלק גדול מהמקרים החלטתי באיחור, בחרתי לא נכון ואז חשתי געגועים והתחרטתי. במרבית המקרים קשה להחזיר את הגלגל אחורה. היום כשאני חי באהבה נכונה לי, אני מרגיש שבחרתי בזמן.”

כשאתה מדבר על פייט בין אהבה ואמנות אתה מדבר על מאבק הקשור בחלוקת זמן?
“זה פחות קשור בויתור על הזמן ויותר עוסק בצבעים הברורים בחיים. כאן הקושי. במקצוע שלנו אתה אף פעם לא יודע היכן נגמרת העבודה ומתחילים החיים. אני לא עוסק בנדל”ן ולא בתחום ההייטק אבל עם השנים לומדים למצוא גבולות ולעבוד בתוכם.”

האם יש משהו בנגיעה בקיצוניות בסרט שמזכיר אותך ואת חייך?
“קיצוניות מאד מסקרנת אותי. חיפשתי בסרט את הרעיון של גניבת זהות. למעשה,מגיל שמונה עשרה כשעברתי לתל אביב, לא מעט פעמים ניסיתי לשנות דמות ופרצוף. אם זה בעבודות שבחרתי או בדרך חיי האישיים רציתי לחפש מי אני באמת. זה קורה מיצירה ליצירה, אופייני ליוצרים. אתה צובר ניסיון עם הזמן שנותן לך את הגיבוש למי שאתה.”

ומי אתה יוני?
“אני עדין חוקר את זה. אני מרגיש שבתקופה האחרונה אני מתקרב ל”סנטר” שלי.”

לילי ונינו תופסים את המסך כמעט לכל אורך הסרט. מה גורם לנו להיות צמודים אליהם בלי לאבד עניין?
“תמיד מרתק להציץ במה שקורה בין גבר לאישה מהרגע הראשון להיכרותם ועד שקורה משהו טראגי. ההתפתחות מרתקת. כשלילי מתחילה להתאהב בנינו, הכל מתערפל וזה השלב שבו חשתי שהסרט מתחיל להיות הזוי. קיימת מתיחות מרגע שסיפור האהבה מתממש כי נינו מנסה לדעת כל הזמן על מה לילי כותבת והצופה כל הזמן חושש שהוא יחשוף את האמת. הקונפליקט קיים בעיקר בדמותה של לילי, בסוד שהיא מסתירה. אנו כצופים מודעים לו. הרצון שלנו לשמור על נינו שיהיה לו טוב, שומר על המתח הזה שהופך למסוכן.”

כיצד משתלב חרדי שלובש בגדי נשים בתוך הפסיפס האנושי שבסרט?
“שילוב בין חרדים לחילונים אינו משהו דמיוני. אני גר בלב תל אביב, ברחוב שבו חיים בשלום חרדים וחילוניים. אני חושב שרק בתל אביב זה בא לידי ביטוי באופן מוצלח כזה. פרדי, שמגלם אותו פיני טבגר, הוא חרדי ואיש משפחה ביום ובלילה מתחבר לאני האמיתי שלו: הוא נקרע מבגדי החרדי והופך לאישה שבו. הוא בורח בערבים לבר הזה ומשתלב בו כמרבית האנשים החד פעמיים הללו שמגיעים לשם ויחדיו יוצרים פסיפס אנושי מרתק.”

מהי משמעות שם הסרט, “יותר איטי מלב”?
“יותר איטי מלב, כלומר, ללב אין פעימה קבועה. הוא מנתב את עצמו לסיטואציות ובגלל זה הוא בלתי צפוי. אי אפשר להתייחס אליו כדבר קבוע.”

מה היה הסרט הראשון שלך?
“הסרט הראשון “אלנבי רומאנס” דיבר על בדידות תל אביבית. הייתי בן 28 כשביימתי אותו יחד עם ינאי גוז. בניגוד ל”יותר איטי מלב” הוא מציג עולם אורבני בהיר יותר, מוכר ושמח. הצילומים נעשו בשדרות רוטשילד, בביאליק, באיזור כלבו שלום. הפתרון לבדידות הזאת דווקא מרומם. תמיד אפשר למצוא פרטנר בתל אביב, לאו דווקא מיני.”

הסרטים מאד תל אביבים, וזה מתבקש מאמן שחי את עירו. אתה במקור מחיפה, סרט כזה היה יכול להיווצר שם?
“מאז שהגעתי לתל אביב לא עזבתי אותה. יש משהו בעוצמה של העיר הזאת שמחזיק אותי באוויר מעל 17 שנה. אני מקדיש לה את יצירותיי ושר לה שירת הלל בכל דבר שאני עושה.
אני מנסה להראות את המגוון העשיר שלה בדברים שאני מצלם. מאחר שאני מתאר בסרט הזה דמויות מהחצר האחורית של תל אביב, הצילומים נעשו במקומות אפלים וחשוכים כמו באזורי מוסכים, מקומות שמאפיינים עיר גדולה ואורבניות. גם המוסיקה בהתאם מעט קודרת. חשוב לי לציין שהדמויות בסרטים שלי קיימות במציאות. אמנם מוקצנות בקולנוע, אך דמויות כמו ניקו ונטע מ”אלנבי רומאנס” וכמו נינו ולילי מ”יותר איטי מלב” קיימות וחיות בעיר הזאת.”

מה גרם לך לעבור בגיל 18 לעיר הגדולה?
“רעב למימוש עצמי שזיהיתי בגיל צעיר מאד. אני מגיע מתחום המוסיקה. הייתי סולן בלהקת הרוק “לבן חודר” ויחד עברנו לתל אביב. עבורנו שמות כמו “רוקסאן”, “אלנבי 58 “וה”פינגווין”, היו בגדר פנטזיות, ופנטזיות צריך לממש!”

האם יש סיכוי לאמנים שאינם גרים בתל אביב להצליח?
“היום כן! ארצנו קטנה והרכבת מביאה אותך בזמן קצר יחסית לכל מקום. מבחינת מקורות ההשראה, “דינם” של יוצרים צעירים בסוף להגיע לתל אביב. לא כי יותר כיף לחיות כאן אלא יש משהו פה שגורם לחושים שלך כאמן להיות פעילים יותר.”

שיריה של שרה סיני מככבים לאורך כל הסרט.
“שרה סיני היא המוסיקאית הנפלאה בסרט. היא בדרך לקראת הוצאת אלבום שני שפיטר רוט מפיק לה. אני מכנה אותה:זמרת הפולק הכי טובה בארץ. הכרתי אותה דרך הילי ילון, כוכבת סרטי הראשון. כששמעתי אותה, ידעתי שאיתה אעבוד בעתיד.”

מאות תלמידים למשחק מסיימים מידי שנה בתי ספר למשחק. רק מעטים מהם עובדים, אם בכלל. אילו תכונות נדרשות להצליח בתחום?
“בעיני יש יותר מדי בתי ספר ויותר מדי אנשים שרוצים להיות שחקנים. אנשים צריכים לשמוע את האמת על עצמם בגיל צעיר ולדעת אם הם מספיק מוכשרים להיות בתחום הזה כי הוא תחום מתיש שנקודות האושר בו מועטות. אך עדיין לא נתקלתי בשחקן מוכשר, שבאמת רוצה לעבוד ולא מוצא עבודה.”

גם בקולנוע וגם בתיאטרון אתה נוהג לעבוד בשיתוף פעולה. יש חלוקת עבודה ברורה במקרה כזה?
“בתיאטרון הרפרטוארי אני עובד יחד עם העיתונאי שי להב. בקולנוע אני משתף פעולה עם הקולנוען ינאי גוז. אין חלוקה ברורה אלא צריכים להיות טיפוסים שונים כדי להשלים זה את זה. בשי וינאי יש משהו שמאזן אותי וגורם לי להרגיש בבית. אני האש והם המים. בעבודה עם ינאי, בגלל שאני לא הקולנוען אלא אוטודידקט בתחום, אני יורה את הרעיונות וינאי מסדר אותם. הוא יודע מה יראה טוב ומה לא. אני חייב לו רבות.”

כמורה למשחק אתה מאד אבהי ומגונן. כיצד אתה כבן זוג והיכן אתה מרשה לעצמך להיות ילד?
“כשאני יוצא מהבית ללמד, לכתוב ולשחק, אני עוטה על עצמי סוג של שריון. משתמש ביכולות שלי כשחקן ובכך שומר על עצמי. בצורה זו אני פתוח ומסוגל להכיל. בבית הפרטי שלי, עם בת זוגי, זה המקום שבו אני מתפרק, מרשה לעצמי להיות חלש. בגלל שאני מגיע ממשחק, אני יודע מה עובר על שחקן, סטודנט למשחק וכותב חדש. אני כל כך מזהה אצלם את הפחדים והרצון להצליח ואני רואה בתלמידי אחים לנשק. לחלקם אני גם נקשר כמו למשפחה ורובם הולכים אחרי גם הלאה. אני חושב שאת ככותבת גם עדה לקשר הזה. בעקבות כך אני ידוע כבמאי שחקנים מצוין.”

אתה נותן הזדמנות בסרטיך גם לשחקנים חדשים? כיצד נעשה תהליך בחירת השחקנים?
“מאחר וסרט קולנוע בארץ הנו משימה כמעט בלתי אפשרית לעשייה מבחינה כלכלית, קשה להמר על שחקן חדש. מי שיאמר אחרת אז פיו ולבו אינם שווים. אבל אם אני נתקל באודישן של שחקן נפלא, כמו במקרה של הילי ילון או רוני הדר, אני הולך על כל הקופה. לא פשוט לקחת החלטה שכזאת.”

מה צופן לך העתיד?
“ברמה הפרקטית, בשיתוף עם שי להב, תעלה אופרת רוק בתיאטרון הקאמרי, בשם “שרול”. יוני רכטר אחראי על ההלחנה והניהול המוסיקלי והבמאי הוא משה קפטן. כמו כן, הצגת ילדים חדשה, “ארץ הגרביים האבודים”, במסגרת תיאטרון הקיבוץ. אני עומד להוציא ספר שירה חדש בשם “כל כאבי הפנטום”, נמצא בעיצומה של כתיבת הרומן הראשון שלי “המשוגעת והאיש”, ועובד על כתיבת סרט חדש בשם “פרחים של אלוהים”. ברמה הנפשית אני מנסה לבחור את מה שמפרה אותי ולפעמים גם מה שמשתלם מבחינה כספית.”

“יותר איטי מלב” יוקרן בהקרנת בכורה ב- 2ביולי בשעה 22:00 בסינמטק תלאביב. משםינדוד בין פסטיבלים לקולנוע ברחבי הארץ והעולם וישוב לביתו בסינמטק ת”א.