תל אביב צפה לאיטה

תל-אביב-צפההאלבום החדש של גל זיו עטוף בצורה יפה מאוד אך מכיל פגמים רבים מידי, מצד שני קיבלתם אחלה ספר שירה.
האלבום החדש של גל זיו, “תל אביב צפה”, הוא השלישי במספר. קדמו לו אלבום ג’אז באנגלית בשם “The Flow” ואלבום עם שירים מקוריים בעברית בשם “עד הגל הבא”. האלבום מכיל את שירי המשוררים: יודית שחר, זלי גורביץ’, טל ניצן, שמעון אדף, יקיר בן-משה ואורי ברנשטיין. כל השירים הם הלל לתל אביב והיוו מקור השראה עבור גל זיו.

עטיפת האלבום, בעיצובו של ליאור חמודות, היא ספר קטן בצבעי אדום ואפור המכיל שירה וצילומים. כל הצילומים מתמקדים בפרטים קטנים ומנותקים היכולים להיות חלק מכל עיר: חלון רטוב מגשם, אדם הרוכב על אופניו בלילה, קירות ומרצפות ישנים וצילומים מטושטשים. השירים באלבום לא מתמקדים בתל אביב עצמה אלא בהוויה של העיר. אם נרצה לדייק אפשר לומר שהם מתמקדים בעיר בלילה: הלך רוח של דיכאון, שתייה מרובה והליכה מתנדנדת ברחוב עד הבית או עד הפאב הבא. חיבור הצילומים עם מילות השירים הוא רמז מטרים לסגנון המוזיקה של זיו: מנותק, עייף, מבולבל ומותש. אלה שירים שיכלו להיכתב על כל עיר בארץ אך בגלל האווירה המתירנית ומגוון תרבויות השוליים בתל אביב, הם נכתבים רק עליה.

לו היה גל זיו עוסק בהוצאת ספר שירה אקלקטי על תל אביב ומוסיף משיריהם של משוררים אחרים, הייתה נותרת בידינו יצירה שלמה שאפשר יהיה לתאר כ”ספר מתנה” (הודות לצילומים האיכותיים). משהו שכל אחד מאתנו היה שמח להניח על שולחן הקפה בסלון הבית, לעיון האורחים.
אך גל זיו אינו עורך בהוצאת ספרים. הוא זמר ומלחין ובביקורת על אלבומו יש להתעלם מהעטיפה החיצונית ולהתמקד בקומפקט דיסק שבחר להוציא. לחניו של זיו איטיים מידי ואינם עושים חסד עם השירים המעולים שהיוו לו השראה. סגנון ההגשה שלו שקט מידי וכמעט שלא עוסק בשירה אלא יותר במילה הנאמרת כבשיחת חולין. זוהי הגשה כמעט אפולוגטית. טוב היה עושה האמן המוערך לו היה מוסיף עוד חיים וצבע לשירתו ופותח את פיו במלוא הקול ואולי אף מעבד את השירים כג’אז קצבי – שירים הומוריסטיים כמו “לא מעניין” של יודית שחר ראויים לכך! יש לציין לטובה את נופר גבעוני שמוסיפה נופך ייחודי בשירתה ויודעת לשחק עם קולה בצורה חכמה ולפרוט על נימי הרגש של המאזינים.

הרוק הישראלי מחפש את דרכו מאז סוף שנות התשעים ומתקבל הרושם שעדיין לא הגיע לארץ המובטחת. אגדות הזמר הישראלי הזדקנו ואת מקומם תפסו זמרי פופ ים תיכוני שבלוני, תחרות קשה לכל הדעות עבור ז’אנר שניתן לתאר כמת-חי. הרוק הישראלי נעלם לכמה שנים ואז מפציע לכמה רגעים נעימים. את רובו ניתן לשמוע בעיקר בימי אבל וזיכרון בתחנות המשדרות. את היצירות החדשות ברוק הישראלי ניתן להגדיר רק כמקובעות בקונבנציות ישנות של מוזיקת אמצע הדרך. כולם אמנים מיוסרים, כולם אוונגרדיים, כולם שותים ומרשים לעצמם להתבלבל בעיר הגדולה והמסתורית שנקראת תל אביב. הקהל הוזנח כמובן מאליו.
נקודת האור של שירי המשוררים באלבום אינה מובנת מאליה. בעידן בו כולם כותבים-פיזמונאים-מלחינים-מבצעים-דוגמנים-מגישים, נדיר שיש אנשים כגל זיו היודעים להעריך את אמנות המילה הכתובה.

הבעיה העיקרית באלבום היא שאין אמנים מוכרים אשר ניתן להשוות אותו אל יצירתם ומצד שני הוא נשמע כמו משהו ששמענו יותר מידי פעמים בעבר.
בסופו של דבר נחשף האלבום במערומיו והנה לפניכם אלבום נוסף שיגיע רק לפלייליסט של 88FM. לא שיש בכך משהו רע, זה אכן מקום מכובד אך יש לזכור שאמנים מצוינים פורצים את גבולות הז’אנר שלהם, גם אם מדובר במוזיקת שוליים, וזוכים להשמעות במקומות שבדרך כלל לא היו מספקים להם במה. גם בהאזנה העשירית קיבלתי את הרושם שהיוצר בחר להישאר באזורי יצירה הנוחים ומוכרים לו ולא אתגר את מאזיניו. חבל, המאזינים הישראלים ישמחו לאתגרים חדשים.