לחייך ולא לשתוק

אם אתם משוגעים על אומנות במיטבה, אין כל ספק כי הזמנת החתונה שלכם חייבת להיות מיוחדת במינה. הזמנות לאירוע מזמינים רק אצל המקצוענים ביותר, כי מגיעה לכם הזמנה מיוחדת ואומנותית כמוכם.

“MisSk” גרה ביפו ויוצרת ביטויים דקדנטיים על המגורים בעיר הגדולה ועל המחנק שבמוסד המשפחה הקלאסי. עבודותיה נעות בין ההומוריסטי לעצוב ומעלות סימני שאלה על דרך החיים בה בחרו רבים מאיתנו.

מגיל צעיר התעוררה בי קנאה עזה לטקסיות המרשימה הסובבת את חג המולד. בסתר לבי ייחלתי לעץ לחייך-ולא-לשתוק-4אשוח מקושט נורות צבעוניות, לביקור חשאי של ברנש מזוקן עטוי לבוש בגדים אדומים שיתנגב לו דרך האח וישאיר אחריו מתנות, לגרביים גדושים בהפתעות ולשאלת השאלות “האם הייתי ילד טוב השנה?”
לדאבוני, משאלה זו טרם זכתה להתממש.
כילד, שגדל והתחנך לעולם הדת היהודית, לא רק שחגיגת החג נחשבה לחטא חמור הדורש ענישה, עצם הכמיהה לחגיגתו הייתה פסולה מהיסוד. חג המולד הצטייר דרך עיניהם של מובילי דרכי דאז, כקשקוש ראוותני חסר תוכן המבוסס על חומרנות נטולת ערכים ואמונה. מערכת האמונה היהודית הושתתה על צניעות וחוקים מגבילים ולא היה בה מקום לנהנתנות, בטח ובטח שלא מסוג זה.

בשלב מאוחר יותר בחיי, נחשפתי באקראי לסרט שערער את קסם חג המולד שאפף את לבי. היה זה מחזה מרשים ומרתק ויזואלית שהחדיר אלמנט אפל, קודר ומרושע אל הנאיביות המרגשת שייחסתי לחג. “הסיוט שלפני חג המולד”, אותו הפיק וכתב טים ברטון, עקב אחר סיפורו של ג’ק סקלינגטון ומזימתו להפיכת החג המתקתק הזה לחלום בלהות. עקב תחושת שחיקתו בעיר “ליל כל הקדושים”, השתלט ג’ק על מקומו של סנטה קלאוס והכניס משמעות חדשה לחייו האפורים. הסרט, שהפך עם השנים לפולחן, הסתיים בהשבתו של החג המקורי וניצחון התמימות של משאלות ילדי העולם, על מהלכו השנוי במחלוקת של ג’ק שחזר בו והבין את משמעותו “האמיתית” של חג המולד. העולם, כך הסתבר, זקוק לאמונה.

“הסיוט שלפני חג המולד”, בעט בבטנה הרכה של האידיליה האנושית. הוא מחה את החיוכים וההתייפייפות והציג מראה קודרת, חדשה ובלתי קלה לעיכול. עצם ניצחונה של הדרך המסורתית והקושי להתמודד עם אמת חריפה ושונה כל כך, חידדה את כוחו האמיתי של הסרט ואת מלאכת הטיוח האנושית הזעה במקומה כל אימת שעולים אל מולה פורצי דרך המעבירים ביקורת על המוסכמות הקיימות.
זכיתי לפגוש באמנית שבחרה בדרך זהה, אמיתית וחריפה, המציירת בדמה את פרצופה האמיתי של המציאות. את “MisSk” פגשתי באוטובוס. קעקוע גדול שנפרש על זרועה עורר בי חיוך. הרגשתי דחף להחמיא לה ומשיחה קצרה גיליתי שבעד המעטה החיצוני הנוקשה, מסתתר לו לב עצום שפועם בחוזקה ואישיות מרתקת וסוחפת בנבדלותה.

מה עומד מאחורי השם””MisSk?
MisSk”לעולם תהיה Miss [עלמה באנגלית] ולא.Ms– היא לא תתבגר ולא תספח לעצמה את האישיות או הזהות של אף אחד. MisSkמורכבת בנוסף מהמילה Miss (לאבד, לפספס באנגלית), היא דיסלקטית ומפספסת את המקשים במחשב ותרה אחר הKey Element, הפרט הנוסף, החידוד האחרון החסר והמפוספס בקיום שלנו. המפתח שיעניק לנו את התשובה הסופית ויציג את התמונה במלואה. תהליך סיזיפי, שלעולם לא יהיה לו סוף.”

מהיכן החל החיבור לאומנות?
“מגיל שנתיים קיבלתי עיפרון ליד. בגיל שלוש ציירתי את הציור המופשט הראשון והאחרון שלי ואז ציירתי חתול. מהשנייה שהתחלתי לצייר דמויות קיבלתי את הסיווג המקצועי של “ציירת”. כלי להישרדות שלי מול עצמי ומול הסביבה. בתיכון מצאתי את עצמי מציירת לערסים שערים למחברות וכך סותמת להם את הפה וגורמת להם לעזוב אותי לנפשי. אומנות אפשרה לי דיאלוג ולכן כחלק מהתהליך בחרתי ללכת ללמוד תקשורת חזותית בבצלאל. כבר אז הבנתי שעיצוב ואומנות מעוררים תגובה וקשר עם הצופה וגורמים לו “לזוז”, הלימודים פשוט חידדו לי את היכולות האלו.”

בראייה לאחור כיצד את מסכמת את תקופת בצלאל?
“זו תקופה מעורפלת. באתי ללמוד ומצאתי עצמי חוזרת אל אותן דמויות, אותן נפשות. חיפשתי את “המפתח” הזה, את החלק האחרון שישלים ויסביר לי את הכל. הלימודים העניקו לי הרבה דברים שאני לא יכולה להסביר במילים, בעיקר תובנות. מה גם שלימודים בסביבה יצירתית ומעשירה כל כך, עושים בסופו של דבר רק טוב. אלו מאות שפות אישיות, בקבוצה יצירתית אחת גדולה.”

מה עיסוקה המרכזי של היצירה האומנותית שלך כיום?
“עד סיום הלימודים ציירתי בעיקר מוזיקה, חייתי מאחורי וילון מאוד מצומצם. ציירתי מוזיקאים ואת כל הסובב אותם ועם השנים למדתי לגלות שבעולם אין רק סנדוויצ’ים, אלא יש גם אורז וסושי ועוד המון מאכלים שלא הכרתי בכלל. גיליתי טעמים חדשים באומנות. כיום אני מציירת בעיקר משפחה ומשחקת בתפיסה של הפורמט הזה כחיובי. יש מעין חוק בלתי כתוב במשפחות בו צריך לחייך ולשתוק בכדי לשמור על “אחדות המשפחה”. אם נכנס אל מאחורי החיוכים האלה, נוכל לגלות שהפרצופים מסתירים אינספור סודות וכאבים. “לחייך ולשתוק” שומר על יחסים תקינים משום שכשמישהו מפסיק לחייך, הוא מדבר ואז האמת מתגלה. האמת היא לא דבר פשוט. חלק גדול מהעבודות שלי מבוסס על צילומי המשפחה שלי וגם על אנשים שאני לא מכירה אישית. מעין עבודת מחקר בה אני מנסה להבין למה הם בחרו לחייך בתמונות ומה באמת הם הרגישו. רוב הפגיעות באה מאנשים שהכי קרובים אלינו. אתה הרי מצפה מאדם קרוב שיהיה חם אליך, איך אתה מתמודד אם הוא לא?”

כיצד המחקר הזה גרם לך לתפוס מחדש את המילה “משפחה”?
“הוא בעיקר סייע לי להטיל בקונספט הזה ספק. אני מציגה את האמת שמאחורי החיוכים באומנות שלי וזה לא קל לצופים, זה מעורר בהם אי נוחות . אני מאמינה בבחירה, אתה יכול להיות חבר של מישהו ארבע שנים ואז משהו בחברות שלכם כבר לא משרת אתכם ופחות מתאים וכל אחד פונה לדרכו. זה הרבה יותר אמיתי ממשפחה. אתה עם מישהו, אלף, כי אתה רוצה להיות איתו, ובית, כי הוא נוח ונעים לך. אתה לא חייב להיות איתו. העיר מספקת את הנחמה הזו. אתה יכול לבחור בה “משפחה” ואתה לא מחויב להישאר בתא שנכפה עליך ומאלץ אותך להתאים לקוד התנהגות או היררכיה מסוימים. בפריפריה זה רק מחמיר, הבחירה שלך הרבה יותר מצומצמת. ”

יפו, עיר המגורים שלך מזה שש שנים, הוכיחה זאת?
“יפו היא הירביד של אינספור אנשים שלא קשורים לשום מקום. יש בה תחושה שכונתית. אין כאן איזשהו סטנדרט, מעמד כלכלי או תפיסת עולם אחת, זו עיר מאוד מקבלת. יש כאן הכל – ערבים עניים, ערבים עשירים, צרפתים שלא מצאו דירה בנתניה ומוזיקאים שעובדים במלצרות. לא חסרים כאן סיפורים. יש כאן כל מיני סוגים של קולקטיבים ולא סתם הרבה משתקעים כאן. כל אחד פה מוצא לו את הפינה והאנשים שלו.”

התערוכה האחרונה שלך ב”קונטיינר” (בר-מסעדה וחלל תצוגה יפואי) הייתה הצלחה, מהי ההרגשה כשאנשים צופים ביצירה שלך?
“אין ספק שזה נורא מרגש. היו המון אנשים ומכיוון שלא ידעו שאני זו שציירתי למעלה מ-40 מהציורים שהיו תלויים שם, התאפשר לי לצותת לחלק גדול מהם. רובם הגיבו תגובות רגשיות: “זה נורא מוזר”, “למה יש לו עיניים כל כך גדולות?”, “זה לא נעים לי”. הציורים פשוט גרמו להם לעצור במקום. אם הצלחתי להציף רגש בבן אדם ולגרום לו להתנתק לרגע מהכול- אין ספק שעשיתי את שלי.”

די מפליא הדגש על רגש,בייחוד לאור העובדה שאת עובדת ומתפרנסת כארט דירקטורית, לא?
“לא בהכרח. בעיצוב יש חיבור בין רגש למוצרים. אנשים קונים, צורכים ובוחרים במשהו בעקבות רגש שהוא עורר בהם. השכלתנות בתחום הזה שמה את הפוקוס על הצופה ואיך הוא ירגיש, לא איך זה מרגיש לי כמעצבת. זה טוב שיש לי את שני העולמות האלו. אני לומדת לתקשר עם אנשים, מהמקום של הרגש האישי והפרטי שלי ומהמקום של הרגש שלהם.”

יש לך עצות לאנשים הרוצים להתפתח בתחום?
“חשוב שלא ישעממו את עצמם, אף פעם. אני ממליצה ללמוד, לפחות לנסות ללמוד, לאו דווקא במוסדות הגדולים. יש מורים פרטיים, עבודה בקבוצות ומדריכים באינטרנט, כל דרך שתוכל לעזור להם לדעת את הבסיס ומשם לפרוץ הלאה ולפתח את עצמם. לעצמי, אני מאחלת לעשות יותר אומנות ולמלא עוד ועוד קנבסים. הייתה לי מטרה למצוא לעצמי את השפה האישית שלי עד גיל שלושים, עכשיו כשכבר עברתי אותו אני יכולה להגיד בוודאות שהצלחתי.”